הנחת יסוד אינה תורה מן השמים / רפי זברגר

זבחים כח ע''א

הקדמה

למדנו במשנה בסוף דף כ''ז כי החושב מחשבת פיגול באחד מעבודות הקרבן, אם זו מחשבת חוץ למקומו – הקרבן נפסל, ואם מחשבת חוץ לזמנו – הקרבן מתפגל, והאוכל כזית ממנו, גם אם בתוך זמנו – חייב כרת.   בין המחשבות המפגלות הוזכרה מחשבה לאכול את עור האליה – עור זנב הבהמה (חוץ למקומו או חוץ לזמנו). 
מסיקה הגמרא מדין זה: סברוה עור אליה כאליה דמי! 
 

הנושא

הובן מדין המשנה כי עור האליה קרב על המזבח ביחד עם האיברים הפנימיים, אשר אחד מהם הוא האליה. 
אם כן ממשיכה הגמרא ומקשה: והא קא מחשב מאכילת מזבח לאדם? 
יוצא, שמחשבה של האדם לאכול מרכיב ''הנאכל'' ע''י המזבח מהווה מחשבת פיגול, והלא לפי שיטת תנא קמא במשנה בדף לה. מחשבה כזאת לא מהווה מחשבת פיגול, אם כן, כיצד משנתנו מחשיבה זאת כמחשבת פיגול?
מתרץ שמואל: הא מני ר' אליעזר היא, דאמר: מחשבין מאכילת מזבח לאכילת אדם ומאכילת אדם לאכילת מזבח, דתנן: השוחט את הזבח לאכול דבר שאין דרכו לאכול להקטיר דבר שאין דרכו להקטיר כשר, ורבי אליעזר פוסל.
שמואל סובר, כי משנתנו לא סוברת כשיטת תנא קמא אלא לפי שיטת רבי אליעזר, הסובר במשנה שם (דף ל''ה.) כי "ניתן לחשוב מאכילת מזבח לאכילת אדם".
אם כן ממשיכה הגמרא ומקשה: במאי אוקימתא, כרבי אליעזר? אם אנו מעמידים את משנתנו כרבי אליעזר, בואו ונלמד את המשנה הבאה בדף כ''ט: שהיא בעצם ''הסיפא'' של המשנה שלנו: 
זה הכלל - כל השוחט והמקבל והמוליך והזורק לאכול דבר שדרכו לאכול, ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר דבר שדרכו לאכול – אין, שאין דרכו לאכול – לא. אתאן לרבנן, רישא ר' אליעזר וסיפא רבנן?
המשנה הבאה הולכת בוודאי לפי שיטת חכמים, שהרי היא נוקטת בלשון זורק ומקטיר ''דבר שדרכו'' לאכול או להקטיר, וזה רק לפי חכמים. אם כן, שואלת הגמרא, יוצא שהרישא (משנה שלנו) כרבי אליעזר והסיפא (משנה בדף כ''ט) כשיטת חכמים וזה ''קצת לא מסתדר''. 
עונה רב חסדא תשובה במילה אחת: אין. באמת כך אנו אומרים: הרישא לשיטת רבי אליעזר, והסיפא לשיטת חכמים. 
יש לנו עוד שתי תשובות לשאלת הגמרא המפרשים את משנתנו בשני כיוונים שונים:
1. רב הונא אמר: עור אליה לאו כאליה דמי. אמר רבא: מאי טעמא דרב הונא (ויקרא ג', ט'): וְהִקְרִיב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה לה', חֶלְבּו הָאַלְיָה תְמִימָה לְעֻמַּת הֶעָצֶה יְסִירֶנָּה... חֶלְבּוֹ,הָאַלְיָה ולא עור האליה
רב הונא חולק על פסיקתו של שמואל, וסובר כי העור של האליה אינו מוגדר כעור, ולכן אינו מוקרב ביחד עם האימורים. אם כן, הוא עומד לאכילת אדם, ומכאן שכוונת המשנה במחשבה לאכול את עור האליה חוץ לזמנו או מקומו, יכול להיות גם לפי חכמים. דינו של רב הונא נלמד מן המילים בפסוק חֶלְבּוֹ,הָאַלְיָה ומדייקים: חלבו ולא עור. 
2. רב חסדא אמר: לעולם עור האליה כאליה דמי, והכא במאי עסקינן באליה של גדי 
רב חסדא חוזר לעקרונו של שמואל, כי דין עור האליה באופן עקרוני כמו אליה, והוא מוקטר כאימורים על המזבח. אבל המשנה שלנו עוסקת בעור אליה של גדי (או שור) ולכן אינו מוקרב למזבח, ובמקרה זה ניתן לומר, גם לפי חכמים, כי מחשבה לאכול את עור אליה של הגדי חוץ לזמנו או חוץ למקומו, אכן פוגלת או פוסלת את הקרבן. 
 

מהו המסר?

מבנה הקטע שלמדנו לעיל, העוסק בדין עור האליה, נראה פחות או יותר כך:
o הנחת יסוד הנלמדת לכאורה מפשט המשנה: עור אליה דינו כמו אליה שהינו חלק מן האימורים המוקטרים על המזבח.
o קושיא: לפי זה יוצא שמשנתנו אינה לפי דעת חכמים, וזה לכאורה קצת קשה, ואז מגיעות שלוש תשובות.
o שמואל – העיקרון שלמדנו נכון, ובאמת המשנה אינה כחכמים אלא כרבי אליעזר.
o רב הונא – העיקרון אינו נכון. המשנה סוברת כי עור האליה אינו כאליה.
o רב חסדא – העיקרון נכון, אך המשנה שלנו עוסקת במקרה אחר, שאינו נכלל בעיקרון.
אנו לומדים מכך, כי ''הנחת יסוד אינה תורה מסיני'' ואפשר תמיד לבצע ''בחינה מחדש'' ולבחון את נכונות הנחת היסוד.
אמנם רק רב הונא חולק על הנחת היסוד, אך רב חסדא צעד באופן שונה, וקבע העמדה מסוימת, אשר מכוחה, אין משמעות מעשית להנחת היסוד, וכך תירצנו את הקושיא. שמואל לא נרתע מלהעמיד את המשנה כדעת יחיד!
גם בזרימת החיים, יש לזכור ולהזכיר לנו ולאחרים, כי הרבה מקרים אנו חיים לפי הנחות יסוד מסוימות, שכלל וכלל לא בטוח כי הן נכונות.
אל לנו לחשוש מלפתוח דברים שאנו ''רגילים אליהם כבר שנים רבות''.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]