פגיעה קלה / רפי זברגר

זבחים כה ע''ב - כו ע''א

הקדמה

למדנו בדף כ''ה כי הקרבן צריך להיות תמים גם בשעת שחיטה וגם בשאר הפעולות (קבלה, הולכה וזריקה).
בסוף הדף ובתחילת דף כ''ו דנה הגמרא בהלכה זו. 
 

הנושא

רבי אמי בשם רבי אלעזר פסק את הדין הבא: היא בפנים ורגליה בחוץ, חתך ואח"כ שחט - כשירה, שחט ואחר כך חתך – פסולה.
נקדים ונאמר כי יש פסול של קרבן הנקרא ''יוצא'''. פסול זה קובע כי אסור להוציא מחוץ לעזרה כל מרכיב של הקרבן (בשר, אימורים, דם, מנחות נסכים וכדו). האיסור מתחיל לחול רק אחרי ביצוע הפעולה הראשונה (בבהמה מדובר על שחיטה). אומר רבי אמי, שאם רגליה של הבמה מחוץ לעזרה ושאר גופה בתוך העזרה, ואז מחלקים בין שני מקרים: אם הבהמה נמצאת בתוככי העזרה, אך רגליה עומדות מחוץ לעזרה, תלוי בסדר הדברים. אם קדם וחתך את הרגליים אשר נמצאות בחוץ ולאחר מכן שחט, הרי שבזמן השחיטה לא היה דם מחוץ לעזרה, ולכן הקרבן כשר. אך אם קדם ושחט, ורק לאחר מכן חתך את הרגליים, הרי שבזמן השחיטה חלק מן הדם היה מחוץ לעזרה ולכן הקרבן פסול. 
שואלת הגמרא מיד: חתך ואח"כ שחט כשרה? בעל מום קא מקריב!
איך יתכן כי מותר לשחוט בהמה שרגליה חתוכות, הרי מצב זה הופך את הבהמה להיות בעלת מום, ואסור להקריבה!
עונה הגמרא: אלא אימא: חתך ואח"כ קיבל - כשרה, קיבל ואח"כ חתך – פסולה.
חיתוך הרגלים לא התבצע לפני השחיטה אלא לאחריה ולפני קבלת הדם. הדם מקבל דין ''יוצא'' רק לאחר קבלת הדם, ולכן אם נחתכו הרגליים לפני הקבלה אין הדם פסול ולכן הקרבן כשר, אך אם נחתכו לאחר קבלה, הרי שיש להם דין ''יוצא'' הפוסל את הקרבן. 
חוזרת הגמרא ושואלת גם על העמדה זו: חתך ואח"כ קיבל כשרה? והא אמר רבי זירא: הצורם אזן בבכור ואח"כ קיבל דמו – פסול, שנאמר: ולקח מדם הפר - פר שהיה כבר. 
איך ייתכן להכשיר אם חתך את הרגליים לפני הקבלה, והלא רבי זירא לימד אותנו בדין בכור, כי הקרבן צריך להיות תמים, ללא מום, בשעת קבלת הדם. וכאן הרי הוא כבר אינו תמים, שהרי חתכו את רגליו?
עונה רב חסדא בשם אבימי: חותך באבר עד שמגיע לעצם. אנו מעמידים את המקרה ב''מצב ביניים'', בו חתכו את הרגליים עד לעצמות, אך השאירו אותן שלימות. עקב כך, הקרבן עדיין מוגדר ''תמים'' ואינו בעל מום, ומצד שני, דם הרגליים אשר נמצאות מחוץ לעזרה, אינו ''עולה'' למעלה, ואינו מתערבב עם הדם הכשר, ולכן אין פסול של ''יוצא'' המעורב בדם הכשר, והקרבן כולו כשר. 
 

מהו המסר?

בתשובתו של רב חסדא אנו מתוודעים ל''מצב חדש''. מצד אחד חיתוך רגליים גורם לנזק, גורם לכך שדם הרגליים כבר אינו ''קשור'' לכל דם הבהמה, אך מצד שני אין מגדירים את הבהמה כבעלת מום. אמנם בדיני ''יוצא'' של קרבנות, מצב זה מאפשר להכשיר את הבהמה, כיוון שלא התערבב בדם הבהמה דם פסול של ''יוצא'', אך נראה כי אפשר ללמוד מכך עיקרון אחר לחיים: גם ''נזק חלקי'' כמו חיתוך עד לעצם, מהווה נזק לדברים מסוימים ויש להיזהר ממנו.
אם אמרנו כך בפגיעת הגוף, על אחת כמה וכמה שניתן לומר כך בפגיעה בנפשו של אדם. גם פגיעה ''קטנה'' שהיא בבחינת פגיעה ב''בשר החיצון'' של אדם, ללא פגיעה ''קשה'', בבחינת ''פגיעה בעצמותיו'' מהווה פגיעה ויכולה לעשות נזקים.
גם ''דיבור קל'' על חבר או כל אדם אחר, אשר נראה על פניו כמשהו ''לא רציני'' ודבר שאינו יכול לעשות נזקים לנפש האדם, אין זה כך: כל פגיעה, כל דיבור לא נעים ולא טוב על אדם, בפניו או שלא בפניו, מהווה פגיעה בנפשו של אדם (אם יידע על כך מאוחר יותר) ויש להיזהר מכך מאוד. גם אם הפגיעה ''אינה מגיעה עד לעצמות'' מהווה היא פגיעה ויוצרת נזק.
נשתדל להיזהר מכך מאוד, ולא נחפש לעצמנו הסברים שונים ומשונים, כמו אלו שהזכרנו זה עתה.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]