נתינה לאחר / רפי זברגר

זבחים כד ע''ב

הקדמה

לגבי הצורך בעבודת בית המקדש ביד ימין, למדנו בעמוד ב' את דעתו של רבה בן בנו של חנה, אשר אמר בשם רבי יוחנן: כל מקום שנאמר אצבע וכהונה אינה אלא ימין.
הסבר: אם התורה מציינת בנושא מסוים גם את השורש אצבע, וגם כהונה – יש צורך לעבוד עבודה זו ביד ימין. 
בהמשך הגמרא יורדים מעיקרון זה וקובעים כי: [כי אמרינן] או אצבע או כהונה בדבר המעכב כפרה דומיא דמצורע.
אין צורך לכתוב את שניהם (כהונה ואצבע) אלא יש צורך לכתוב או אצבע או כהונה, וכל זאת בפעולה אשר ''מעכבת כפרה'' כמו במצורע –במקרה זה יש צורך לעבוד ביד ימין. 
ועל דין זה שאלה הגמרא ממשנתנו: הרי "קבלה" דכתב בהו "כהונה", ודבר המעכב בכפרה הוא, ותנן: קבל בשמאל פסול ורבי שמעון מכשיר.
פעולת קבלה" אינה אלא מאחת מתוך ארבע פעולות בדם הקרבן (שחיטה, קבלה, הולכה וזריקה), והיא ''פעולה מעכבת כפרה'', כלומר קבלה, אין זריקת הדם מכפרת. ולמרות זאת, מצאנו במשנה את דעת רבי שמעון אשר הכשיר פעולת ''קבלה'' אשר נעשתה ביד שמאל, בניגוד לקביעה המוקדמת יותר. 
לאחר דין ודברים, מגיעה הגמרא למסקנה שונה במעט בדעתו של רבי שמעון: אצבע לא בעיא כהונה, כהונה בעיא אצבע.
אם יש רק אצבע אין צורך במילה כהונה כדי לחייב לעבוד ביד ימין, אך אם נאמר רק כהונה – אין זה מספיק לחייב עבודה ביד ימין. לפי תשובה זו, המילה כהן לבדה "לא מוסיפה'', ועל זה שואלת הגמרא מיד בהמשך: 
ואלא כהן למה לי – שואלת הגמרא: אם כל, מדוע בפעולת קבלה, בה עסקנו קודם לכן, נכתבה המילה כהן, והרי אנו יודעים כבר כי פעולה זו מתבצעת ע''י כוהנים (נכתב קודם לכן ''בני אהרן''), והרי המלה כהן לבד לא מלמדת כלום?
עונה הגמרא: בכיהונן המילה כהן מלמדת אותנו הלכה אחרת – עבודת הכוהנים צריכה להיות כאשר הם לבושים בבגדיהם המיוחדים לעבודתם. 
 

הנושא

על העיקרון שלמדנו זה עתה, שאם כתוב רק כהונה אנו לא פוסקים שצריך לעבוד ביד ימין מקשה הגמרא:
והרי זריקה - דלא כתב בהו אלא כהונה, ותנן: זרק בשמאל פסול, ולא פליג רבי שמעון?
בפעולת הזריקה נכתבה בתורה רק המילה כהונה, ולמרות זאת למדנו במשנה לדעת כולם, כולל רבי שמעון, שאם לא זורקים ביד ימין, העבודה פסולה. וזה נוגד את המסקנה שהגענו אליה בדעתו של רבי שמעון?
עונה אביי: פליג בברייתא, דתניא: קיבל בשמאל - פסול ורבי שמעון מכשיר, זרק בשמאל - פסול ורבי שמעון מכשיר. למרות שבמשנה לא ראינו את רבי שמעון חולק על חכמים, מצאנו שהוא חולק בברייתא וסובר כי אמנם, גם פעולת קבלה וגם פעולת זריקה, גם אם מבוצעת ביד שמאל – כשרה. 
מוסיפה הגמרא להקשות מדבריו של רבא: 
יד יד – לקמיצה, רגל רגל – לחליצה, אזן אזן – לרציעה, למה לי? מדרבה בר בר חנה נפקא!
בדיני מצורע שנטהר, למדנו בתורה כי הכהן נוטל באצבעו, מדם קרבן האשם שהמצורע, ושם את הדם בשלושה איברים של המצורע: תנוך אוזנו הימנית, בוהן ידו הימנית ובוהן רגלו הימנית. לאחר מכן ממשיכה התורה ואומרת, כי הכהן עושה פעולה דומה גם מהשמן שהמצורע מביא (שם על תנוך אוזנו הימנית, בוהן ידו ובוהן הרגלי הימנית). 
אומר רבא, כי מן הייתור לכאורה של הפסוקים הללו לומדים שלוש הלכות בנושאים אחרים לגמרי: 
1. מהייתור בידו לומדים כי פעולת הקמיצה שהכוהן עושה במנחות, צריכה להיות גם ביד ימין.
2. מהייתור ברגלו לומדים כי החליצה שאשה חולצת לאחי בעלה, אשר איננו רוצה לייבמה, לאחר שבעלה נפטר ולא היו להם ילדים – חליצת הנעל צריכה להיות מרגלו הימנית של אחי בעלה. 
מהייתור של אוזן לומדים כי רציעת אוזנו של העבד, המבקש להישאר אצל אדונו, גם לאחר שנת השש, בו הוא היה אמור להשתחרר, רציעה זו מבוצעת על אוזנו הימנית של העבד. אם כן, שואלת הגמרא, מדוע יש צורך ללמוד את דין הקמיצה ביד ימין, והרי נכתבה בתורה המילה ''כהן'' בקמיצה, ולפי דברי רבה לעיל, כל מקום שכתוב ''כהונה'' אינו אלא בימין?
עונה הגמרא: חד לקומץ וחד לקידוש קומץ.
לומדים על שתי פעולות בקמיצה כי צריכות להתבצע בימין. הקמיצה עצמה, ונתינת הקומץ הנקמץ לתוך כלי. 
 

מהו המסר?

תוך כדי הקושיא האחרונה של הגמרא לעיל, למדנו צורת לימוד מאוד מעניינת של התורה. למדנו כי ישנן שלוש מילים בדיני מצורע אשר לכאורה מיותרים, ומתוך כך ''השאלנו'' אותם להלכות אחרות לגמרי. ''יד'', ''רגל'' ו''אוזן'' אשר נכתבו בהלכות מצורע, מלמדים אותנו הלכות בדיני ''קמיצה'', חליצה ורציעת אוזן של עבד.
צורת לימוד זו יכולה ללמד אותנו תכונה נפלאה בתחומים נוספים. נכתבו מילים בנושא אחד, כדי ללמוד מהם לנושאים אחרים – כלומר, עשייה במקום אחד פועלת ו"תורמת" לנושא אחר לגמרי. כל מטרתם וייעודם של שלושת המילים הללו היא ''תרומה'' ולימוד בנושאים אחרים. לכאורה מדוע לא כתבו את המילים הללו בהלכות הספציפיות עצמם, אלא ייתכן שהתורה באה ללמד אותנו דרך זה, לימוד מוסר מעניין – פעולה שכל כולה נתינה ותרומה לאחרים.
מי ייתן ונוכל ללדת בדרך זה גם בחיינו היומיומיים, ולעשות פעולות אשר כל מטרתן נתינה ותרומה לאחר.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]