הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
עמידה, ישיבה וסמיכה
סנהדרין יט ע"ב
הכהנים, לפני שהיו מתחילים לעבוד בבית המקדש, היו צריכים לקדש את ידיהם ואת רגליהם. הגמרא בסוגייתנו מתארת כיצד רוחצים את הידיים והרגליים מהכיור:
1. תלמוד בבלי מסכת זבחים דף יט עמוד ב
ת"ר: כיצד מצות קידוש? מניח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית ומקדש; רבי יוסי ברבי יהודה אומר: מניח שתי ידיו זו על גב זו ועל גבי שתי רגליו זו על גבי זו ומקדש; אמרו לו: הפלגתה, אי אפשר לעשות כן.
שפיר קאמרי ליה! אמר רב יוסף: וחבירו מסייעו. מאי בינייהו? אמר אביי: עמידה מן הצד איכא בינייהו. (רש"י: כגון זו, שאינו בלא סיוע. לרבנן לא הויא עמידה, ואנן עמידה בעינן)
א"ל רב סמא בריה דרב אשי לרבינא: וליתיב מיתב ולקדש! אמר קרא: "לשרת", ושירות מעומד הוא.
כלומר שיש צורך שהכהנים יעמדו בעת קידוש הידיים והרגליים, והמחלוקת בין ר' יוסי בר' יהודה היא האם עמידה תוך הישענות על מישהו אחר נחשבת עמידה, ואם כן ניתן לקדש ידיים ורגליים כאשר הרגליים נסמכות אחת על השניה, או שהישענות על מישהו אחר לא נקראת עמידה, ולכן הדרך היחידה לקדש ידיים ורגליים היא כאשר עומדים עם שתי רגליים על הקרקע. ואולם, מעבר לדין של שירות בעמידה, ישנו דין נוסף והוא שאסור לשבת בכלל בעזרה, ולכן לא ברור כיצד הציעה הגמרא לכהנים לקדש את ידיהם ורגליהם בישיבה!? עונים על כך התוספות, שהגמרא לא התכוונה שהם ממש ישבו, אלא יישענו, וזה מותר גם בעזרה:
2. תוספות מסכת זבחים דף יט עמוד ב
וליתב מיתיב וליקדש - לאו ישיבה ממש קאמר, דאין ישיבה בעזרה, אלא סמיכה.
מה היא ההגדרה של הישענות? – הפוסקים לקחו את ההגדרה מגמרא בהמשך הסוגיה העוסקת בכך שהכהן צריך לעמוד על הקרקע של בית המקדש ולא על שום דבר אחר:
3. תלמוד בבלי מסכת זבחים דף כד עמוד א
תניא, רבי אליעזר אומר: רגלו אחת על הכלי ורגלו אחת על הרצפה, רגלו אחת על האבן ורגלו אחת על הרצפה, רואין, כל שאילו ינטל הכלי ותנטל האבן יכול לעמוד על רגלו אחת ויעבוד - עבודתו כשירה, ואם לאו - עבודתו פסולה.
מכאן נלקחה ההגדרה שכל שאילו יינטל אותו דבר הוא יישאר עומד, זה נקרא עמידה. ואם יינטל אותו דבר והוא יפול, זה כבר לא נקרא עמידה אלא סמיכה.
התוספות הסיקו מכאן הלכה, שגם בעת קריאת התורה אסור לבעל הקורא להישען על שום דבר:
4. תוספות מסכת זבחים דף יט עמוד ב
עמידה מן הצד איכא בינייהו - לרבנן לא שמיה עמידה מן הצד. ונראה כשקורין בתורה שלא לסמוך, משום דאמר במגילה פרק הקורא את המגילה עומד (דף כא.) דבתורה בעי עמידה. ובירושלמי נמי אמרינן דאסור לסמוך, משום דכשם שניתנה באימה כך נוהגין אותה באימה.
מקור הדברים הוא בסוגיה בתלמוד הירושלמי, כאשר הדיון מתחיל בעמידה מפני ספר התורה בעת שהחזן מהלך עם ספר התורה, אך מיד אח"כ מובא הדיון גם לגבי בעל הקורא, שגם הוא חייב לעמוד:
5. תלמוד ירושלמי מסכת מגילה פרק ד הלכה א
מהו לעמוד מפני ס"ת? ר' חלקיה ר' סימון בשם ר' לעזר מפני בנה הוא עומד, לא כל שכן מפני תורה עצמה? זה שהוא עומד לקרות בתורה מפני מה הוא עומד, מפני כבודה או מפני כבוד הרבים? אין תימר מפני כבודה, אפילו בינו לבינה. אין תימר מפני כבוד הרבים, אפילו בינו לבין עצמו! - מפני כבודה הוא עומד. אם אומר את כן אף הוא מתעצל ואינו קורא. ר' שמואל בר רב יצחק עאל לכנישתא. חמא חד בר נש קאים מתרגם סמיך לעמודא. א"ל אסור לך! כשם שניתנה באימה וביראה כך אנו צריכין לנהוג בה באימה וביראה. ר' חגי אמר: ר' שמואל בר רב יצחק עאל לכנישתא חמא חונה קאים מתרגם ולא מקים בר נש תחתוהי. א"ל אסור לך! כשם שניתנה ע"י סרסור, כך אנו צריכין לנהוג בה ע"י סרסור.
ואכן, כך נפסק להלכה בשולחן ערוך, שבעל הקורא צריך לקרוא בעמידה, וגם האיש העומד לידו צריך לעמוד:
6. שולחן ערוך אורח חיים סימן קמא סעיף א
צריך לקרות מעומד, ואפילו לסמוך עצמו לכותל או לעמוד, אסור אלא אם כן הוא בעל בשר. הגה: וכן החזן הקורא צריך לעמוד עם הקורא.
אבל המשנה ברורה מדגיש שכאן אין הכוונה רק להישענות כך שאם יינטל אותו דבר הוא יפול, אלא אפילו הישענות קלה יותר אסורה, כיון שהנימוק לאיסור ההישענות הוא שצריך לקרוא באימה, וכאשר אתה נשען על משהו אתה לא נמצא באימה:
7. משנה ברורה (ר' ישראל מאיר הכהן מראדין, המאה ה-19, ליטא) סימן קמא ס"ק ב
ואפילו לסמוך עצמו - היינו אפי' סמיכה קצת שאם ינטל אותו דבר לא יפול ג"כ אסור דצריך לעמוד באימה.
מוכח מכאן, אם כן, שהישענות איננה נחשבת עמידה, ובכל מקום שצריך לעמוד אי אפשר להישען. ואולם, בהלכות דיינים משמע שהרמ"א פוסק שגם סמיכה נחשבת עמידה:
8. שולחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים סימן יז סעיף א
"בצדק תשפוט עמיתך". איזהו צדק המשפט? זו השוויית שני הבעלי דינים בכל דבר. לא יהא אחד מדבר כל צרכו, ואחד אומר: קצר דברך. ולא יסבירו פנים לאחד וידבר לו רכות, וירע פניו לאחר וידבר לו קשות. ואם היה אחד מהם מלובש בגדים יקרים והשני מלובש בגדים בזויים, אומרים למכובד: או הלבישהו כמותך, או לבוש כמוהו. ולא יהא אחד יושב ואחד עומד, אלא שניהם עומדים; ואם רצו ב"ד להושיב את שניהם, מושיבים. ולא ישב אחד למעלה ואחד למטה, אלא זה בצד זה. במה דברים אמורים? - בשעת משא ומתן; (דהטענות) אבל בשעת גמר דין, שניהם בעמידה, לכתחלה. איזהו גמר דין, איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב; והעדים, לכתחלה, לעולם בעמידה. הגה: ועמידה ע"י סמיכה מקרי שפיר עמידה לענין זה.
מוכח מדברי הרמ"א שעמידה ע"י סמיכה נחשבת עמידה לצורך גמר הדין. ואולם, גם לגבי הדיינים, שהדין הוא שהם צריכים דוקא לשבת, אומר הרמ"א שהם יכולים גם להישען, כי סמיכה היא כישיבה!
9. שולחן ערוך חושן משפט הלכות עדות סימן כח סעיף כו
אם קבלו עדים מעומד, מה שעשו עשוי. ואם היו נסמכים על העמוד, אפילו לכתחלה מותר, דסמיכה כישיבה
הסמ"ע (ספר מאירת עיניים) מקשה על הסתירה הזו בדברי הרמ"א, והוא עונה שסמיכה נחשבת גם עמידה וגם ישיבה, ולכן הוא אומר שכאשר צריך דוקא לעמוד אפשר גם להישען, וכאשר צריך דוקא לשבת אפשר גם להישען, ואולם אסור שגם הדיינים וגם העדים יישענו באותו זמן, כי יש בזה תרתי דסתרי:
10. סמ"ע (הרב יהושע פאלק כץ, המאה ה-16, פולין) סימן יז ס"ק ו
ועמידה על ידי סמיכה כו'. עיין לקמן סוף סימן כ"ח דכתב המחבר לענין דיינים שצריכין לישב בשעה שמקבלין העדות, דסמיכה כזו נקראת ישיבה, ושניהם מתשובת ריב"ש סימן [רס"ו, ע"ש. ונ"ל דאזלינן הכא והכא לקולא. ומיהו נראה לע"ד דאם היו הדיינים וגם העדים נסמכים בדין אחד בפעם אחת, דאסור למיעבד הכי, דממ"נ חד מהם לא עביד כדינא.
ואולם, הב"ח מוכיח שהישענות יכולה להיחשב גם עמידה וגם ישיבה אפילו לגבי אותו אדם באותו רגע. ההוכחה שלו היא מהסוגיה במסכת שבועות, שבה עמדה לדין אשתו של רב הונא, והדיין היה צריך לעמוד מפני כבודה, אבל לשבת כדי להשוות בין שני בעלי הדין, והפתרון של הדיין היה להיראות כאילו הוא קושר נעליו, שיש בכך גם עמידה וגם ישיבה:
11. תלמוד בבלי מסכת שבועות דף ל עמוד ב
אמר רב הונא: מחלוקת - בשעת משא ומתן, אבל בשעת גמר דין - דברי הכל דיינין בישיבה ובעלי דינין בעמידה, דכתיב: "וישב משה לשפוט את העם ויעמוד העם". ל"א: מחלוקת - בשעת משא ומתן, אבל בשעת גמר דין - דברי הכל דיינין בישיבה ובעלי דינין בעמידה, דהא עדים כגמר דין דמו, וכתיב בהו: "ועמדו שני האנשים". דביתהו דרב הונא הוה לה דינא קמיה דרב נחמן, אמר: היכי נעביד? אי איקום מקמה, מסתתמן טענתיה דבעל דינא! לא איקום מקמה, אשת חבר הרי היא כחבר! א"ל לשמעיה: צא ואפרח עלי בר אווזא ושדי עלוואי ואיקום. והאמר מר: מחלוקת - בשעת משא ומתן, אבל בשעת גמר דין - דברי הכל דיינים בישיבה ובעלי דינין בעמידה! דיתיב כמאן דשרי מסאניה, ואמר: איש פלוני אתה זכאי, איש פלוני אתה חייב.
מכאן מוכיח הב"ח שאין בעיה של תרתי דסתרי, וניתן לפסוק שגם בעלי הדין וגם הדיינים יישענו, ולבעלי הדין זה ייחשב עמידה, ולדיינים זה ייחשב ישיבה. ואולם, עדיין קשה כי הגמרא בסוגייתינו אמרה שלפי דעת רבנן עמידה ע"י סמיכה לא נחשבת עמידה, והרי לפי מה שאמרנו סמיכה נחשבת גם עמידה וגם ישיבה! – לכן מסביר הב"ח שלגבי עמידה בבית המקדש, חיוב העמידה הוא מדאורייתא, ולכן שם הישענות לא נחשבת עמידה, ואילו לגבי העמידה בעת גמר הדין חיוב העמידה הוא מדרבנן, ולכן ניתן גם להישען:
12. ב"ח (ר' יואל סירקיש, המאה ה-16, פולין) חושן משפט סימן יז
גרסינן בריש פרק שבועת העדות (ל, ב) דיתיב כמאן דשרי מסאניה, ופירש רש"י כלומר לא עומד ולא יושב וכו'. שמעינן דשחייה חשובה באדם אחד עמידה וישיבה, דלגבי קימה שיעמוד הדיין מקמי תלמיד חכם חשובה עמידה, ולגבי דיין עצמו שצריך שיהא דן בישיבה חשובה ישיבה, ויוצא בה ידי שניהם. וכן כתב הריב"ש בתשובה סימן רס"ו דעמידה על ידי סמיכה שפיר קרויה ישיבה והוא הדין דקרויה עמידה לענין זה. ובפרק הקורא את המגלה עומד או יושב (מגילה כא, א) רמו קראי אהדדי כתיב (דברים ט, ט) "ואשב בהר", וכתיב (דברים י, י) "ואנכי עמדתי בהר", ומשני התם רבי חנינא "לא עומד ולא יושב, אלא שוחה", כלומר וקרינן ביה עמידה כיון שאינו יושב ממש. ובפרק קמא דשבת (דף ה, א) "והא עומד קתני – בשוחה". והוא הדין בעמידה על ידי סמיכה. מכאן יש ללמוד כיון דקרינא ביה תרווייהו עמידה וישיבה א"כ בעמידה בסמיכה נמי היכא שהדיין נסמך על העמוד וגם העדים נסמכים על העמוד קרינן ליה לגבי דיין ישיבה ולגבי עדים עמידה ושפיר דמי. והא דקיימא לן בפרק ב' דזבחים (דף יט, ב) גבי קידוש ידים ורגלים דעמידה על ידי סמיכה לא הוי עמידה התם "לעמוד ולשרת" כתיב (דברים יח, ה) ודאורייתא בעינן שתהא עמידה ממש בלא סמיכה, אבל הכא דלא בעינן עמידה אלא מדרבנן אף על ידי סמיכה קרויה עמידה וה"ה דקרויה נמי ישיבה דומיא דשחייה. כך נראה לי ודלא כמו שכתב מהר"ר פאלק כ"ץ זצ"ל (סמ"ע ס"ק ו):
לפי דבריו, בכל מקום שחיוב עמידה הוא מן התורה, הרי שאין להישען. אך אם חיוב העמידה הוא מדרבנן, אפשר להישען וזה עדיין נחשב עמידה. מצד שני, הישענות יכולה להיחשב גם ישיבה – כאמור – ואפילו לגבי אותו אדם.
הגר"א, לעומת זאת, סובר שהישענות אינה נחשבת לא עמידה ולא ישיבה, שהרי ראינו בסוגייתנו שהסמיכה איננה נחשבת עמידה לדעת ת"ק, והיא גם איננה נחשבת ישיבה, ולכן הגמרא הציעה לכהנים לקדש ידיים ורגליים בסמיכה, למרות שאין ישיבה בעזרה, כי הסמיכה גם לא נחשבת ישיבה:
13. ביאור הגר"א (ר' אליהו מוילנא, המאה ה-18, ליטא) חו"מ סימן יז ס"ק ו
ועמידה כו'. וע"ל ס"ס כ"ח דפ' שהוא כישיבה. ועבה"ג שם. אבל העיקר לדינא שאינו נקרא עמידה ולא ישיבה. עמידה כמ"ש בזבחים שם עמידה מן הצד איכא בינייהו, וקי"ל כת"ק... וכן לא נקרא ישיבה מתוס' הנ"ל ד"ה וליתיב כו'... אלמא דאינו ישיבה לענין ישיבה בעזרה... אלמא שאינו לא ישיבה ולא עמידה.
ואכן, המגן אברהם בהלכות קריאת התורה טוען שכנראה שיש טעות סופר ברמ"א, כי לגבי קריאת התורה נפסק שאסור אפילו לסמוך, כאמור, ואילו לגבי עדות הרמ"א פוסק שמותר לסמוך. לכן הוא טוען שסמיכה איננה נחשבת עמידה כלל, אבל מאידך גיסא היא גם איננה ישיבה, ובכל מקום שצריך לשבת, אין להסתפק בסמיכה:
14. מגן אברהם (ר' אברהם אבלי הלוי גומבינר, המאה ה-17, פולין) סימן קמא ס"ק ב
וקשה דבח"מ סימן י"ז סס"א כתב רמ"א דריב"ש חשיב לסמיכה עמידה, והכא כתב הטור והתוס' דלא חשיב כעמידה, וצ"ע. ואפשר דגבי עדות הקיל אבל אינו מוכרח בריב"ש דהא גבי קריאה נמי בדיעבד יוצא ואפי' הכי לכתחלה אסור סמיכה. ונ"ל דרמ"א עיין בב"י ס"ס כ"ח שכתב בשם הריב"ש דסמיכה אינה כישיבה ולכן כתב רמ"א דכשר גבי עדות אבל נראה לענ"ד שט"ס הוא וצ"ל שסמיכה כישיבה וכ"ה בש"ע שם ע"ש. ובתוס' סוטה דף מ' ובזבחים דף י"ט ע"ב כתבו התוס' דבכל מקום דבעי ישיבה סמיכה אינה בכלל ישיבה היינו דוקא בעזרה דאסור לישב מ"מ מותר לסמוך כיון דלא כתיב בהם עמידה א"כ סמיכה אינה עמידה ולא ישיבה. ועיין בשבועות דף ל' ע"ב דיתיב כמאן דשרי מסאניה דגבי ת"ח סגי בקימה בעלמא:
לגבי הסיפור של אשת רב הונא כותב המג"א שאין צורך בעמידה בפניה אלא רק בקימה, ולכן ניתן לומר שסמיכה נחשבת לקימה אבל לא לעמידה.
ר' יהונתן אייבשיץ, בספרו 'אורים ותומים', מסביר את מהלך הדברים כך:
15. תומים (ר' יהונתן אייבשיץ, המאה ה-18, צ'כיה) סימן יז אות א
ועמידה על ידי סמיכה מיקרי שפיר עמידה. הרב המ"א באו"ח סימן קמא וכ"כ בהלכות ר"ח תמה על רמ"א דהוציא דינו מן ריב"ש סימן רסו. וריב"ש לא אמר אלא לגבי דיינים דצריכין לישב ועל זה קאמר דסמיכה הוי כישיבה, אבל בעלי דין דצריכים לעמוד, וכן העדים, דיהיה סמיכה כמו עמידה, זה לא שמענו מדברי ריב"ש כלל. ואדרבה, מתוספות זבחים דף יט דכתבו דהקורא בתורה יש לו לעמוד ולא לסמוך מוכח דלאו קרויה עמידה, והא דלעניין ישיבה בעזרה סמיכה מותר, משום דלא כתיב ביה עמידה, והוא רק מכבוד השכינה... אבל מכל מקום אין לדחות דברי הרמ"א כלאחר יד, חדא דאף לפי טעמו של המג"א דהואיל ואין ישיבה בעזרה אינו אלא מפני כבוד השכינה, מותר בסמיכה, דאין זה נגד הכבוד, ואם כן, אף הא דצריכים לעמוד בבית דין מבואר בגמרא דסנהדרין דלכך צריך לעמוד דלא לפני בית דין הוא עומד אא לפני מי שאמר והיה העולם... ואם כן אם במקדש ה' מקום שריית שכינה בפומבי אשר ממש עין בעין נראה כבוד ה' התירו לסמוך, מכל שכן בבית דין, אף דכתיב א-לוקים נצב בעדת א-ל, מכל מקום אין כל-כך חיוב מורא שכינה כמו במקדש כנודע, ופשיטא דסמיכה מותרת...
אבל מה שנראה לי בישובו הוא כך, דסבירא ליה לתוספות דאף דכתיב 'לעמוד', מכל מקום אף סמיכה בכלל עמידה... משום דקשיא ליה למה לי 'לעמוד ולשרת', הא בלאו הכי אין ישיבה בעזרה... ולכן סבירא ליה דאי מהך דאין ישיבה בעזרה היה לסמוך מותר, ומכשיר עבודה, לכך נאמר 'לעמוד לשרת', להורות דעמידה גמורה בעינן ולא סמיכה, ולכך פוסל בעמידה מהצד. ומזה מוכח דסבירא להו לתוספות דבכלל עמידה סמיכה, לולי דיש הכרח כהנ"ל, ואם כן אף לעדות וכהנה אף דכתיב 'ועמדו' סמיכה בכלל עמידה.
...ומכל מקום צדקו על כל פנים דברי הסמ"ע דנהי דנימא דסמיכה הוי כעמידה, מכל מקום אם העדים והדיינים נסמכים ודאי דלא מהני מכח ממאי נפשך כמו שכתוב בסמ"ע ודי דנימא דסמיכה בעדים לחוד במקום דדיינים יושבים מהני, ומה שהקשה ב"ח והביאו הש"ך מגמרא דשבועות דישב כמאן דשרי מסאני דהוי עמידה לגבי קימה בפני תלמיד חכם וישיבה לעניין דיינים, שצריך להיות בישיבה, לא קשיא מידי, דשם שני עניינים הם, דמה טיבו של ישיבת הדיינים לעניין קימה בפני תלמיד חכם? אבל כאן מחד קרא נפקי "ועמדו שני האנשים" וכו', משמע עדים ובעלי דינין בשעת גמר דין יעמדו, ודיינים ישבו, הרי דהקפיד הכתוב שהדיינים והעדים או בעלי הדין לא יהיו באופן ובתכונה אחת, רק זה קם וזה יושב, ואם כן איך יתכן ששניהם יסמכו, והרי הם על אופן אחד, והכתוב הקפיד להבדיל ביניהם בטיב ישיבתם, ופשוט. אבל ישיבת הדיינים וקימה בפני תלמיד חכם עניין נפרד הוא.
כלומר שבכל מקום עמידה ע"י סמיכה לא נחשבת לעמידה, אבל בבית המקדש זה נחשב כעמידה, שהרי אחרת לא היה צריך גזירת הכתוב של 'לעמוד לשרת', כי בכל מקרה אסור לשבת בעזרה. ומכיון שבבית המקדש זה נחשב לעמידה, ודאי שגם בבית הדין זה נחשב לעמידה, כי כל הצורך בעמידה בבית הדין היא מפני כבוד שכינה.
לפי זה, בעת קריאת התורה אכן אסור להיסמך על כלום, כי עמידה ע"י סמיכה לא נחשבת עמידה אלא ישיבה. יתירה מזו, כפי שראינו, גם מה שאינו מוגדר כסמיכה, כלומר שאפילו אם יינטל הדבר הזה האדם לא יפול, עדיין אסור להישען, כי בקריאת התורה יש דין נוסף שצריך גם אימה, וכל הישענות על משהו איננה באימה.
לסיכום: לדעת הגר"א סמיכה איננה נחשבת עמידה ואיננה נחשבת ישיבה. לדעת הסמ"ע סמיכה נחשבת גם עמידה וגם ישיבה, אלא שלא יהיו שני הדברים בבת אחת. לדעת הב"ח הם יכולים להיות אפילו בבת אחת, ואין בכך משום תרתי דסתרי. ולדעת ר' יהונתן אייבשיץ סמיכה נחשבת ישיבה אלא אם כן יש גזירת הכתוב מפורשת שבה סמיכה יכולה להיחשב כעמידה.
השלכה נוספת לדין זה יכולה להיות לעניין ברכת המזון: השו"ע פוסק שברכת המזון (ויש אומרים שגם ברכה מעין שלוש) צריכה להיות בישיבה בלבד:
16. שולחן ערוך אורח חיים סימן קפג סעיפים ט - י
צריך לישב בשעה שמברך, בין אם היה הולך בביתו כשאכל, או עומד או מיסב, כשמגיע לברך צריך לישב, כדי שיוכל לכוין יותר; וגם לא יהא מיסב, שהוא דרך גאוה; אלא ישב באימה. הגה: נראה לי דלאו דוקא המברך, אלא ה"ה כל המסובין לא ישבו בקלות ראש אלא באימה; מיהו אם לא עשה כן, אפילו בירך מהלך, בדיעבד יצא (רמב"ם פ"ד).
יש אומרים שגם ברכת מעין שלש צריך לאמרה מיושב.
האם ניתן לברך את ברכת המזון או ברכה מעין שלוש בסמיכה? – משמע שלפי דברי הסמ"ע והב"ח ור' יהונתן אייבשיץ יהיה מותר, אך לפי הגר"א זה יהיה אסור.
