סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 1076

"קדשי עובדי כוכבים לא נהנין לא מועלין"

זבחים מה ע"א

הגאון רבי מנחם זמבה מוכיח מדברי הגמ' יסוד מחודש, וע"פ יסוד זה הוא מיישב להפליא קוש' עצומה של האחרונים במס' ר"ה. הדיון בו עוסק רבי מנחם זמבה הוא בהתר להנות שלא כדרך הנאה מדבר של הקדש, הגמ' במ' פסחים כ"ד: אומרת כך: א"ר אבהו א"ר יוחנן כל איסורים שבתורה אין לוקים עליהם אלא דרך הנאתן, למעוטי שאם הניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו שהוא פטור, או האוכל חלב חי שהוא פטור. ז"א שכאשר התורה אסרה דברים בהנאה לא התכוונה התורה לאסור אלא דווקא אם ההנאה נעשית כדרך, דרכו של חלב להאכל מבושל, אין דרכו של חלב להנתן ע"ג מכה, מעתה שור הנסקל שכל חלק מגופו אסור בהנאה שנא' "השור יסקל ולא יאכל את בשרו" ואנו לומדים בין אסור אכילה ובין אסור הנאה, מ"מ מי שיקח את חלב שור הנסקל ויניח ע"ג מכתו יהיה פטור משום שהוא נהנה באופן שלא כדרך הנאה, וכיו"ב בשאר אסורים, מה עם אסור הנאה מהקדש, אנו יודעים שדבר שהוא קדוש אסור לנו להנות ממנו הנאה של חולין, האם גם לגבי הקדש נשתמש באותו התר שכאשר ההנאה היא שלא כדרך אין בה איסור? במס' פסחים בהמשך בדף כ"ו. מספרת הגמ': אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שהיה יושב בצלו של היכל ודורש כל היום כולו, רש"י כותב כך: "ההיכל גובהו 100 אמה וצלו הולך למרחוק מאד ברחוב שלפני הר הבית, ומתוך שרחוב גדול היה ומחזיק בני אדם הרבה היה דורש שם ריב"ז מפני החמה, שאין ביהמ"ד מחזיקם. שואלת על הנהגה זו הגמ' והא כמכווין להנות מצל הקודש, הרי ההיכל היה בנוי מאבני הקודש כיצד מותר היה לריב"ז ולשומעי לקחו להנות מן הצל שנוצר מאבני הקודש הרי יש כאן איסור של הנאה מן ההקדש. עונה שם הגמ' אמר רבא שאני היכל דלתוכו עשוי. כותב על כך רש"י: ואין הנאת צלו נאסרת לפי שאין זו דרך הנאתו. ז"א כאשר בנו את ההיכל היתה כוונת המקדישים שאבני הקודש ישמשו לצורך פנים, אבל כאשר נהנים מאבני הקודש לצורך צל מבחוץ אין זו דרך הנאתו, הרי שההתר של שלא כדרך הנאה קיים גם בהקדש.

הגאון רבי מנחם זמבה רוצה לחדש שמה שהתבאר שם בדברי הגמ' ע"פ רש"י שאין איסור של הנאה שלא כדרך מהקדש, לא מתייחסת שם הגמ' אלא לדברים שיש להם קדושה חמורה, קדושת הגוף, אבל הקדש כזה שאין ההקדש אלא קדושת דמים, שקדושתו קלה יותר בזה דווקא תאסר ההנאה אפ' כאשר היא שלא כדרך. למרות שקדו' הגוף חמורה יותר בדיניה מקדו' דמים אבל לגבי להנות באופן שלא כדרך, תמצא דווקא קדושת דמים חמורה יותר מקדו' הגוף, כיצד: תוס' שם במס' פסחים בדף כו. שוא' שאלה מעניינת, אמרנו שניתן היה להנות מצלו של ההיכל משום שהנאה זו היתה שלא כדרך הנאה, שוא' שם תוס' וא"ת והא בהקדש לא כתיב אכילה וא"כ אפ' שלא כדרך יהא אסור, מה שנא' שכל איסורי התורה אינם אסורים אלא כדרך, זאת משום שהתורה ביטאה את האיסור באופן של אכילה, ואנו לומדים מסיבות מסוימות שכוונת התורה היתה לא רק לאכילה אלא גם להנאה, מדוע א"כ ביטאה זאת התורה בצורה של אכילה ללמדנו שהתורה אינה מתייחסת אלא דווקא להנאות של כדרך, ולא להנאות של שלא כדרך, כל זאת בשאר האסורים, אבל לגבי הקדש שאיסור ההנאה נובע מתוך כך שהדבר שייך לחפצי שמים, מדוע שנחלק בין כדרך הנאה לבין שלא כדרך הנאה, הרי לא נא' בשום מקום איסור הנאה מהקדש באופן של אכילה בכדי שנלמד היתר לשלא כדרך הנאה, עונים ע"כ התוס': וי"ל דאיסור במעילה יליף חטא חטא מתרומה, ובתרומה כתיב אכילה.

הגמ' להלן בפסחים לג. מביאה ברייתא "הזיד במעילה", אדם שנהנה מן ההקדש במזיד, רבי אומר שחייב מיתה, הגמ' מסבירה מאי טעמא דרבי, א"ר אבהו גמר חטא חטא מתרומה, מה תרומה במיתה אף מעילה במיתה, רש"י מסביר איסור הנאה מקודש יליף מאסור אכילת תרומה לזר, כתיב הכא וחטאה בשגגה, וכתיב בתורמה ולא ישאו עליו חטא ומתו. הרי שכל איסור הנאה מהקדש נלמדת מן האיסור להנות מתרומה, ולגבי תרומה נא' מפורשות שאסור לזר לאכול תרומה, כך שלגבי איסור לאכל מן התרומה ברור שאכילה שלא כדרך מותרת, מעתה כך גם לגבי איסור הנאה מהקדש הנלמדת מן התרומה אף היא לא תהא אסורה, אלא דווקא באופן של כדרך, ולא באופן של שלא כדרך, ע"כ הסבר דברי התוס' שם בפסחים.

טוען רבי מנחם זמבה בחריפות, שהסבר זה יהיה טוב אך ורק לגבי איסור הנאה מדבר שיש בו קדושת הגוף, ולא מדבר שיש בו איסור הנאה, משום שקדושתו קדו' דמים. זאת ע"פ דברי הגמ' אצלנו. המשנה מתייחסת לקודשים שהוקדשו ע"י עובדי כוכבים ומה דינם לגבי ישראל, במש' מנויים כמה דינים מיוחדים לקודשי עו"כ ובברייתא מובאים דינים נוספים, וכך נא' בברייתא, ת"ר קודשי עו"כ לא נהנין ולא מועלין, כאשר גוי הקדיש, אין התר להנות מן ההקדש, אבל כאשר נהנים מן ההקדש אין בזה דין מעילה. ממשיכה הברייתא, במה דברים אמורים בקודשי מזבח, אבל בקדשי בדק הבית מועלים בהם, והגמ' מסבירה מדוע כאשר גוי מקדיש דבר למזבח אין בו דין מעילה, משום דגמרינן מעילה חטא חטא מתרומה, ובתרומה כתוב בני ישראל ולא עובדי כוכבים, כאשר גוי תורם תרומה אין קדושה בתרומה, לכן גם כאשר גוי מקדיש בהמה למזבח אין בו מעילה, כאשר אדם נהנה מהבהמה, שהרי כל איסור המעילה נלמד חטא חטא מתרומה. מה קורה לקדושת בדק הבית, דהיינו דבר שהוקדש רק לדמיו, מסבירה הגמ' שאיסור ההנאה שנלמד מתרומה לא מתייחס אלא אך ורק לדבר שקדוש בקדושת תרומה, כשם שבתרומה יש לנו קדושת הגוף, כך גם הקדש כזה שקדושתו קדושת הגוף נאסר, ואז יש לנו את הדין שדווקא קודשי ישראל ולא קדשי גוי, אבל לגבי קדושת דמים שאיסור ההנאה ממנה לא נלמד מתרומה, שהרי תרומה היא קדושת הגוף, בזה תהיה מעילה אפ' אם גוי הקדיש, שהרי דבר זה לא נלמד מתרומה. ותוס' במקום בד"ה דומיא, מאריכים לברר מהו המקור לאיסור הנאה בקודשים של קדושת דמים, שהרי קודשים כאלו לא ניתן ללמוד אותם מתרומה, מ"מ מתברר בגמרתנו שהלמוד מתרומה מתייחס דווקא לקדשי מזבח ולא לקדושת דמים. מעתה סבור הגאון רבי מנחם זמבה שאם לגבי איסור הנאה מהקדש שלא כדרך, סבורים התוס' בפסחים שההתר נלמד מכך, שהאיסור להנות מקורו מתרומה, ובתרומה נאמרה אכילה, דבר זה לא יהיה שייך אלא בקדושת מזבח, אבל דבר שאסור משום קדושת דמים, בזה גם אם יהנו ממנו שלא כדרך הנאתו יהיה איסור בדבר, שהרי לא נאמרה באיסור תיבת אכילה שנלמד ממנה התר שלא כדרך, נמצא שבקדושת דמים תהיה חומרה יתרה מעל קדושת מזבח, לא רק לגבי מעילה כאשר גוי מקדיש, אלא גם לגבי איסור הנאה שלא כדרך, שבקדושת מזבח מותרת הנאה שלא כדרך קדושת הגוף, ולכן שאני היכל שלתוכו עשוי, מה שאין כן לגבי דבר שמוקדש לדמיו, הוא יאסר להנות אפ' שלא כדרך, והגאון רבי מנחם זמבה מוסיף גם הסבר בדבר, ע"פ מה שמתבאר במנ"ח מצוה יד, על סמך דיוק מדברי הראשונים שבקדו' דמים איסור המעילה הוא כמו גזל, מה לי גזל הדיוט ומה לי גזל גבוה, ואם סיבת האיסור היא גזל לא מסתבר שיש הבדל בין כדרך הנאה לבין שלא כדרך הנאה, שהרי סו"ס נחסר ממון ההקדש.

מעתה אחרי החדוש הגדול שבנוי מדברי גמרתנו, ועל סמך דברי התוס' במס' פסחים, מיישב בכך הגאון קוש' גדולה ששואל הטו"א במס' ר"ה. בדף כח. במס' ר"ה נא' כך: התוקע בשופר של עולה יצא יד"ח מאי טעמא מצוות לאו להנות נתנו. אדם שתלש מבהמה שהוקדשה לעולה את השופר ותקע בו יצא בו יד"ח, למרות שהוא נהנה מן השופר, ולשופר יש קדו' עולה, מ"מ אנו אומרים שכאשר אדם מקיים מצוה לא נחשב קיום המצוה לגורם שיש בו הנאה. שואל הטו"א מדוע לא נקטה הגמ' דוגמא פשוטה יותר של שופר שיש בו קדו' דמים, אדם שהקדיש שופר לבדק הבית, הרי זו מציאות פשוטה יותר מאשר שופר של עולה בדווקא, לגבי שופר של עולה חייב רש"י שם במקום להאריך ולהסביר שמדובר באופן שהשופר נתלש מחיים שהרי אחר זריקה שוב אין מעילה, לא בעור העולה ולא בקרניה, שהרי הכל ניתן לכהנים, והרי יכלה הגמ' להתייחס לשופר של הקדש שיש בו קדו' דמים שאף בו מועלים, כמו שנא' להדיא במס' מעילה בדף טו, אין חייבים משום מעילה אלא על קודש' בדק הבית ועולה בלבד, מדוע נקטה הגמ' דווקא את ההיכי תמצי של שופר של עולה. טוען הגאון רבי מנחם זמבה שע"פ החדוש הגדול ניתן ליישב את הקוש' באופן נפלא, מהי הסיבה של מצוות לאו להנות נתנו, האחרונים ובראשם רבי שלמה קלוגר בספרו נדרי זריזים על מס' נדרים בדף טז, מביא משמעות מלשון הריטב"א שההתר הוא משום שכאשר אדם מקיים מצוה בדבר האסור בהנאה, אנו אומרים שההנאה הזו של קיום המצוה נחשבת להנאה של שלא כדרך הנאה, כאשר הקב"ה טבע בטבע הנאות מסוימות מחפצים מסוימים, לא נכלל בכלל ההנאה השגרתית הנאה של קיום מצוה, הנאה שגרתית למשל משופר תהיה הנאה מוזיקלית וכל כיו"ב, כאשר אדם לוקח חפץ שנאסר עליו בהנאה והוא מקיים בו מצוה אנו מתייחסים תמיד למצוה כאל הנאה של שלא כדרך הנאה, וכיון שהתורה אסרה דברים בהנאה, היא אסרה דווקא באופן של כדרך הנאה, ולא באופן שלא כדרך הנאה, לכן אנו אומרים שניתן תמיד לעשות מצוות בחפצים האסורים בהנאה, ז"א ההסבר של הכלל המפורסם על מצוות לאו להנות נתנו, הוא משום שכל הנאת קיום מצוה נחשבת לשלא כדרך הנאה. מעתה טוען הגאון כמין חומר אם הגמ' במס' ר"ה מנמקת את הסיבה לכך שהתוקע בשופר של עולה יצא משום מצוות לאו להנות נתנו ואנו מבינים שההסבר בפטור של מצוות לאו להנות נתנו הוא משום שקיום המצוה הרי"ז שלא כדרך הנאה, מובן היטב מדוע לא נקטה הגמ' דוגמא של שופר של קדו' דמים, שהרי ע"פ דברי גמרתנו מתבאר שבדבר שיש בו קדו' דמים איסור ההנאה שלו הוא אפ' באופן של שלא כדרך הנאה, שהרי קדושת דמים היא אינה כקדושת הגוף הנלמדת מתרומה, ובקדושה כזו נאסרו כל ההנאות, כיצד א"כ תאמר הגמ' ששופר של קדושת דמים התוקע בו יצא משום שמצוות לא להנות נתנו, הרי כל ההסבר של מלל"נ הוא משום שזה נחשב שלא כדרך הנאה ובקדו' דמים אפ' שלא כדרך הנאה אסור ולכן בדיוק רב נקטה הגמ' במ' ר"ה את הדוגמא של שופר של עולה.

(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)