טעמא דקרא של החבר / רפי זברגר

זבחים יד ע''א

הקדמה

למדנו והזכרנו במאמר על הדף הקודם על כך כי מחשבה שלא לשמה בקרבן פסח או חטאת פוסלת את הקרבן, בכל אחת מן עבודות הקרבן: שחיטה, קבלה, הולכה וזריקה. עוד למדנו באותה משנה את דעתו החולקת של רבי שמעון: 
רבי שמעון מכשיר בהילוך, שהיה אומר: אי אפשר שלא בשחיטה, ושלא בקבלה, ושלא בזריקה, אבל אפשר בלא הילוך: שוחט בצד המזבח וזורק.
אומר רבי שמעון כי יש הבדל מהותי בין שלוש הפעולות: שחיטה, קבלה וזריקה לעומת הולכה. שהרי לא ניתן להקריב קרבן ללא ביצוע שלושת הפעולות הללו, לעומת האפשרות להקריב קרבן ללא הולכה. וכיצד זה ייתכן? ממשיך רבי שמעון ומסביר: שוחט בצד המזבח וזורק. אם שוחטים סמוך מאוד למזבח, אין צורך להוליך, אלא ישר ממקום השחיטה זורקים את הדם על המזבח. 
 

הנושא

ריש לקיש בגמרא מתייחס לשיטת רבי שמעון ומסייג את דבריו: 
מודה רבי שמעון בהולכת חטאות הפנימיות, שמחשבה פוסלת בהו, הואיל ועבודה שאין יכול לבטלה..
למרות דברי רבי שמעון במשנה, אומר ריש לקיש כי בקרבנות המוקרבים בתוך ההיכל, הנקראים ''חטאות פנימיות'', בקרבנות אלו מודה רבי שמעון לחכמים כי גם מחשבה ''שלא לשמה'' פוסלת גם בהולכה. ריש לקיש מסביר את דעתו, ואומר כי הולכה בחטאות פנימיות הינה פעולה הכרחית, מכיוון שהשחיטה מתבצעת מחוץ להיכל, ''ואין ברירה'' אלא להוליך את הדם ממקום השחיטה בצפון מזבח הנחושת החיצוני, אלא תוך ההיכל שם זורקים את הדם. ומכיוון שבמקרה זה ההולכה הכרחית, לכן גם פעולה זו נפסלת אם בוצעה ''שלא לשמה''.
מקשה על כך הגמרא: והאמר רבי שמעון: כל שאינו על מזבח החיצון כשלמים, אין חייבין עליו משום פיגול?
כיצד אנו מייחסים לרבי שמעון חיוב על חטאות פנימיות כאשר הולכה בוצעה שלא לשמה, והרי אותו רבי שמעון אמר כלל אחר, שכל קרבן אשר דמו אינו ניתן על המזבח החיצוני כמו קרבן שלמים, אינן מתפגל. והרי דמם של קרבנות הנקראות "חטאות הפנימיות" ניתן כאמור על מזבח פנימי ולא על המזבח החיצוני, ובשלב השאלה אנו מבינים שאם קרבן אינו מתפגל, הוא גם אינו נפסל מדין ''שלא לשמה''?
מתרץ רבי יוסי בנו של רבי חנינא: מודה היה לפסול, מקל וחומר...
רבי יוסי אומר שהנחת היסוד שלנו אינה נכונה. אמנם קרבן אשר דמו לא ניתן על מזבח החיצון אינו מתפגל, אך בכל אופן הוא נפסל. את הדין הזה לומד רבי יוסי מקל וחומר. 
 

מהו המסר?

רבי שמעון כידוע הוא בעל שיטת ''טעמא דקרא''. כלומר, ניתן להסיק מטעמי המצוות גם הלכה למעשה. ולומר, שבמקום שטעם המצווה אינו שייך ניתן לומר שההלכה תהיה שונה. וזה בדיוק מה שהגמרא עושה בטעמו של רבי שמעון במשנה.
רבי שמעון אמר את הדין שמחשבת ''שלא לשמה'' אינה פוסלת בקרבן חטאת ופסח, ונימק את דעתו בכך שהולכה אינה הכרחית, שכן ניתן לשחוט בקרבת המזבח ללא הולכה. מכאן מסיק ריש לקיש ''טעמא דרבי שמעון'' ואומר כי בקרבן אחר, שהטעם אינו שייך, כמו בחטאות הפנימיות, שם חייבים להוליך את הדם ממקום השחיטה למקום ההקרבה, במקרה זה יודה רבי שמעון שמחשבת שלא לשמה תפסול את הקרבן.
כמו שכבר הזכרנו כמה פעמים, הבנה טובה יותר של הדברים, יכולה למנוע במקרים רבים וויכוחים, דיונים ומריבות.
אם נבין טוב יותר אחד את השני, אם נקשיב באמת מה כל אחד אומר, נבצע ''טעמא דקרא'' של הבנת האחר, הרי שבמקרים רבים נגיע למסקנה כי בכלל אין מחלוקת בין הניצים, כל אחד מדבר על נושא אחר, והכול על מקומו יבוא בשלום.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]