עבודה תמה / רפי זברגר

זבחים יג ע''א

הקדמה

במשנה הראשונה במסכת למדנו את הדין של שחיטת קרבן שלא לשמה, אשר איננה פוסלת את הקרבן, אך גם גורמת לכך שהקרבן לא עולה לבעלים לשם חובה. המשנה סייגה דין זה וקבעה כי קרבן פסח וקרבן חטאת שנשחטו שלא לשמן – קרבן פסול, וכמובן שאינו לבעלים לשם חובה. המשנה בדף שלנו מרחיבה ומפרטת גם את דין שלא לשמה בשאר מרכיבי הקרבן:
הפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן, קבל והלך וזרק שלא לשמן, או לשמן ושלא לשמן, או שלא לשמן ולשמן – פסולים. המשנה קובעת שני עקרונות:
1. הדין שאמרנו במשנה הראשונה ביחס לשחיטת קרבן פסח או חטאת, נכון בכל אחת מפעולות הקרבנות הללו: שחיטה, קבלה, הולכה וזריקה. כלומר, אם אחת מפעולות אלו בוצעה שלא לשמו - הקרבן נפסל.
2. גם אם חלק מאחת מארבע הפעולות הללו בוצע לשמה, וחלק אחר בוצע שלא לשמה, לא משנה הסדר – הקרבן נפסל. 
 

הנושא

הגמרא מקשה על קביעת המשנה כי גם קבלה שלא לשמה פוסלת את הקרבן, מתוך ברייתא, ומדיון של חכמים לאחר מכן: 
תנא קמא בברייתא מתייחס לפסוק מספר ויקרא (א', ה'): וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה', וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם, וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. 
וְהִקְרִיבוּ - זו קבלת הדם. אתה אומר קבלת הדם או אינו אלא זריקה, כשהוא אומר וְזָרְקוּ - הרי זריקה אמור, הא מה אני מקיים וְהִקְרִיבוּ - זו קבלת הדם. בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים - שתהא בכהן כשר ובכלי שרת.
תנא קמא לומד כי המילה וְהִקְרִיבוּ מתייחסת לקבלת הדם, שהרי לא ייתכן שהיא עוסקת בזריקת הדם, שכן, בהמשך הפסוק יש התייחסות מפורשת לזריקה ( וְזָרְקוּ ). מתוך המילים בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים בהמשך הפסוק, לומד תנא קמא, שגם קבלה וגם זריקה המוזכרים בפסוק, חייבים להתבצע על ידי כוהנים כשרים ובכלי שרת (כלי המקדש).
רבי עקיבא בהמשך הברייתא, לא מסתפק במילים בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים כדי לדעת כי מדובר בכהנים כשרים, אלא לומד זאת מהשוואה לפסוק אחר בספר במדבר (ג', ג'): אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים הַמְּשֻׁחִים, אֲשֶׁר מִלֵּא יָדָם לְכַהֵן
בכל מקרה, גם תנא קמא וגם רבי עקיבא משווים באופן מלא בין קבלה לזריקה. על כך אמר רבי טרפון ''דברים קשים'':
אמר רבי טרפון: אקפח את בניי, אם לא שמעתי להבחין הפרש בין קבלה לזריקה, ואין לי לפרש!
רבי טרפון הצטער מאוד שלא זכר דין שלמד בעבר, עדי כדי שנשבע על חיי בניו ואמר, שהוא זוכר שלמדו בעבר על הבדלים שיש בין קבלה לזריקה, אך לצערו הרב שכח מה הם ההבדלים. רבי עקיבא ''הזכיר'' לו מספר הבדלים: 
1. קבלה - לא עשה בה מחשבה כמעשה, זריקה - עשה בה מחשבה כמעשה.
בקבלת הדם אין פסול של ''מחשבת שלא לשמה'', לעומת ''זריקה'' בה מחשבה פסולה – פוסלת את הקרבן. 
הבדל זה שבין קבלה וזריקה מהווה את מקור הקושיא על המשנה, שהרי לפי המשנה גם מחשבת ''שלא לשמה'' בקבלת הדם פוסלת, ולפי דברי רבי עקיבא אלו אנו רואים שמחשבת ''שלא לשמה'' אינה פוסלת בפעולת קבלה של הקרבן. 
2. קבלו בחוץ - אינו חייב כרת, זרקו בחוץ - ענוש כרת.
אם קבלו את הדם מחוץ לעזרה לא מתחייבים בעונש כרת, אך אם זרקו את הדם מחוץ לעזרה מתחייבים בכרת. 
3. קבלוהו פסולין - אין חייבין עליו, זרקוהו פסולין - חייבין עליו.
אם פסולים לעבודה (זר שאינו כהן, או כהן שתויי יין וכדו') קבלו את הדם – אין חיוב מיתה בידי שמים, אך אם הפסולים הללו זרקו את הדם – הרי הם מתחייבים מיתה בידי שמים. 
מקור הדין השלישי הוא מפסוק בספר במדבר (י"ח, ז'): וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת. הפסוק מחייב מיתה בידי שמיים לאדם ''זר'' אשר עבד עבודה בבית המקדש. על כך דורשת הגמרא במסכת יומא (כ''ד, א') כי הפסוק מדבר רק על ''עבודה תמה'' – עבודה "המסיימת". זריקה היא עבודה המסיימת את הפעולות הקשורות בדם הקרבן, והיא העבודה ''המכפרת'' על חטא בעל הקרבן, מה שאין כן עבודת ''קבלה'' שהיא השלב השני מבין ארבעת שלבי עבודת דם הקרבן. 
 

מהו המסר?

למדנו מכאן כי יש משמעות גדולה ורבה ל''סיום'': אנו מחייבים זר, רק אם ביצע פעולה מסיימת. גם אחד מ-ל''ט מלאכות האסורות בשבת הינה ''מכה בפטיש'' – עבודה המסיימת את ביצוע המלאכה.
אנו למדים על החשיבות הגדולה לסיים. "לסגור מעגל" ולסיים את הפעילות המבוצעת. יש אנשים המתקשים לסיים. הם עושים, פועלים, אך משאירים את המשימות באמצעם, ללא ה''מכה בפטיש'' שלהם. העיקרון שלמדנו היום מלמד אותנו לבצע כל משימה עד תומה (עבודה תמה).
אדם או ילד המתקשה בכך, יש לעודדו, להמריצו ולתת לו סיוע על מנת שיוכל להשלים את המלאכה.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]