הורדת לחץ / רפי זברגר
זבחים יב ע''א
הקדמה
למדנו במשנה בדף י''א על מחלוקת בדין שחיטת קרבן פסח בבקרו של יום י''ד בניסן. אם ניזכר במשנה הראשונה במסכת, שם למדנו כי קרבן פסח הנשחט בזמנו שלא לשמו יהיה פסול. המשנה כאן דנה, האם גם בוקרו של יום נחשב לזמנו או לא:
הפסח ששחטו שחרית בארבעה עשר שלא לשמו, רבי יהושע מכשיר כאילו נשחט בשלשה עשר, בן בתירא פוסל כאילו נשחט בין הערבים.
אם השחיטה של קרבן פסח, בבוקרו של יום י''ד לא הייתה לשם פסח, רבי יהושע מכשיר את הקרבן, כמו כל קרבן פסח אשר נשחט שלא בזמנו, שאז הוא נחשב לשלמים וכשר. לעומתו, בן בתירא סובר כי הקרבן פסול, כמו הדין שהוזכר במשנה הראשונה, כאשר קרבן פסח בזמנו, הנשחט שלא לשמה.
כדי להסביר את דעתו של בן בתירא מצטטת הגמרא את דבריו של רבי אלעזר בשם רבי אושעיא:
מכשיר היה בן בתירא בפסח ששחטו שחרית בארבעה עשר לשמו, דכוליה יומא זימניה הוא.
בן בתירא סובר שזמן שחיטת הפסח הוא בכל יום ארבעה עשר בניסן, ולכן, אם שחט בבוקרו של אותו יום שלא לשמה, דינו כאילו שחט אחר הצהריים של אותו יום, והקרבן פסול.
הנושא
בהמשך, דנה הגמרא בהסברו של רבי אלעזר כי ''בין הערבים'' אשר נאמר ביחס לזמן הקרבת קרבן פסח הינו במשך כל שעות היום. הוקשו שלוש קושיות משלושה דינים שונים, אשר גם בהם נאמר שיש לבצעם ''בין הערביים'': קרבן תמיד של "בין הערביים", הדלקת נרות ב"בין הערביים" והקטרת הקטורת ב"בין הערביים". בכל המקומות הללו אנו יודעים שמבצעים זאת אחר הצהריים ולא במשך כל היום כולו, בניגוד להסברו של רבי אלעזר בדעת בן בתירא, ביחס לקרבן פסח.
הגמרא עונה כי בכל אחד מהמקומות הנ''ל ישנו פסוק המלמד אותנו כי הדין הספציפי הזה חל אחר הצהריים, למרות שבדרך כלל ניתן לומר כי "בין הערביים" הוא כל היום כולו.
לאחר שלמדנו כי בדינים הנזכרים ישנם פסוקים המלמדים כי "בין הערביים" שם מיוחס לאחר הצהריים, מקשה הגמרא:
התם נמי כתיב (דברים ט''ז, ו'): ... שָׁם תִּזְבַּח אֶת הַפֶּסַח בָּעָרֶב...
גם בפסח יש פסוק מיוחד המציין כי יש לשחוט (לזבוח) את קרבן הפסח דווקא בערב ולא כל היום כולו!
עונה הגמרא: ההוא ליאוחר דבר הוא דאתא. דתניא: יאוחר דבר שנאמר בו "בערב" ו"בין הערבים", לדבר שלא נאמר בו אלא "בין הערבים" בלבד.
מטרת המילה ''בערב'' ביחס לקרבן פסח היא רק כדי ללמד אותנו שאם הגענו לזמן הקרבת קרבן תמיד של בין הערביים, ועדיין לא הקרבנו את קרבן הפסח, יש לאחר את קרבן הפסח לתמיד של בן הערביים. והסיבה: בקרבן פסח נאמר גם ''בערב'' וגם ''בין הערביים'', ואילו בקרבן תמיד נאמר בו רק ''בין הערביים".
אבל באמת, לפי תשובה זו, ''בין הערביים'' של פסח הוא כל היום כולו.
מקשה הגמרא: ומי איכא מידי, דאילו שחיט ליה מצפרא אמרת זימניה הוא, וכי מטי בין הערבים אמרת יאוחר דבר?
האם ייתכן קרבן, אשר מצוות שחיטתו הינה מן הבקר, ואם מגיע זמן "בין הערביים'' דווקא אז מצווה לאחר אותו, ויש להקדים את הקרבת קרבן התמיד לקרבן הפסח?
עונה הגמרא: אין, דהא אמר רבי יוחנן: הלכה מתפלל של מנחה ואח"כ מתפלל של מוספין.
באמת מצאנו דין כזה, של מצווה שיש להקדימה מהבקר, אבל אם איחרנו ולא קיימנו אותה, כאשר מגיעה מצווה אחרת יש להקדים את המצוות האחרת. המצווה היא תפילת המוספין (כנגד קרבן מוסף) אשר מצוותה מן הבקר (לאחר קרבן תמיד של שחר), אבל אם הגענו לזמן מנחה וטרם התפללנו מוסף – יש להקדים ולהתפלל מנחה, ורק אחר כך להתפלל תפילת מוסף.
מהו המסר?
מתוך דינו של רבי יוחנן ביחס להקדמת תפילת מנחה לתפילת מוסף, וגם מן הדין של הקרבת קרבן פסח לאחר הקרבת קרבן מנחת הערב, אנו למדים עיקרון: אם יש לפנינו שתי מצוות לקיימן, האחת התחילה יותר מוקדם, והשנייה מצוותה עכשיו – יש להקדים את המצווה הנוכחית, על המצווה המוקדמת יותר.
מדוע? מה הסיבה שאין אנו מקדימים את המצווה שהתחילה יותר מוקדם? אולי נוכל לומר כי למען ''השקט הנפשי'' של הבן אדם, יש להקדים את המצווה הנוכחית, ורק לאחר מכן ''לעשות השלמות''.
יישום עיקרון זה מקנה ''שקט נפשי'' כיוון שאם אנו סוגרים קודם כל את החובות הנוכחיים, הרי שאחר כך נשאר לנו רק ''החובות ההיסטוריים'' שהם בדרך כלל ''פחות מלחיצים''.
אני יכול לספר כי אני מיישם עיקרון זה גם בכתיבת מאמרים אלו של הדף היומי. אם אני ''מפגר'' ולא הספקתי לכתוב מאמר על יום או יומיים קודמים, הרי שאני קודם כל משתדל לכתוב את המאמר של היום הנוכחי, כדי לא לצבור פערים גדולים יותר, ורק לאחר מכן, אם עתותיי בידי, אני משתדל להשלים גם את המאמרים החסרים.
השאיפה שלנו בחיים צריכה להיות ''הורדת לחץ''. להימנע כמה שיותר מיצירת מצבים הגורמים לנו להיות באי שקט, וגורמת ליצירת לחצים מיותרים. נשתדל למצוא את כל הדרכים להגיע למטרה זו.
המאמר לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]
