פנים חיוביות / רפי זברגר

זבחים י ע''א

הקדמה

למדנו בדף ט' מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש בנושא הקשור ל''מחשבת שינוי קודש'':
איתמר: שחטה לשמה, לזרוק דמה שלא לשמה: רבי יוחנן אמר – פסולה, וריש לקיש אמר כשירה.
ר' יוחנן אמר: פסולה - מחשבין מעבודה לעבודה וילפינן ממחשבת פיגול, וריש לקיש אמר: כשירה - אין מחשבין מעבודה לעבודה ולא ילפינן ממחשבת פיגול.
אם השחיטה הייתה עם "מחשבה טובה'' (לשם אותו קרבן ואותם בעלים), אך התלוותה לשחיטה, מחשבה על פעולת הזריקה לשם קרבן אחר: רבי יוחנן - פוסל, וריש לקיש - מכשיר. 
לכל אחת מן הדעות יש שני עקרונות הלכתיים, אחת נובעת מן השנייה. שני העקרונות לשיטת רבי יוחנן:
1. מחשבין מעבודה לעבודה – מחשבה על עבודה אחת, בעת ביצוע פעולה אחרת – פוסלת. במילים אחרות: למרות שהמחשבה היא על הזריקה בעת השחיטה, אנו מחשיבים מחשבה זו לפסול, כאילו שבוצעה בזמן הזריקה עצמה.
2. ניתן ללמוד מ''מחשבת פיגול'' - מחשבה מעבודה לעבודה נלמדת מאיסור פיגול, עליה נלמד בהמשך המסכת.
מחשבת פיגול הינה, מחשבה המתבצעת באחת מארבע עבודות הדם (שחיטה, קבלה, הולכה וזריקה), לאכול את בשר הקרבן חוץ לזמנו (לכל קרבן מוגדר זמן אכילה מותר), באחת מארבע עבודות הדם. קרבן פיגול אסור באכילה, ואדם האוכלו - חייב כרת.
מדרבנן יש פיגול גם על מחשבת ''חוץ למקומו'' – מחשבה לאכול את הבשר חוץ למקומו המותר. 
שני העקרונות לשיטת ריש לקיש הינם הפוכים לעקרונות רבי יוחנן:
1. אין מחשבין מעבודה לעבודה. וזאת בגלל ש:
2. לא לומדים ממחשבת פיגול. 
 

הנושא

בסוף דף ט' ובתחילת דף י' מציינת הגמרא כי מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש הינה לשיטתם במקום אחר:
השוחט את הבהמה על מנת לזרוק דמה לעבודת כוכבים, ולהקטיר חלבה לעבודת כוכבים. ר' יוחנן אמר – אסורה, מחשבין מעבודה לעבודה וילפינן חוץ מפנים. ריש לקיש אמר – מותרת, אין מחשבין מעבודה לעבודה, ולא ילפינן חוץ מפנים.
אם המחשבה בשחיטה לא הייתה מחשבה שלא לשמה (למשל בקרבן שלמים מחשבה על עולה וכדו'), גם לא הייתה מחשב פיגול (מחשבה לאכול ''חוץ לזמנו''), אלא מחשבה לזרוק את הדם לשם עבודה זרה, ו/או להקטיר את החלב (חלק מאיברים פנימיים המוקרבים על המזבח) לעבודה זרה. גם כאן, רבי יוחנן אוסר, בגלל שהוא סובר ''מחשבין מעבודה לעבודה", וגם ניתן ללמוד עבירות הנעשות מחוץ למקדש מעבודות הנעשות בפנים (מחשבת פיגול נעשית בתוך המקדש), וריש לקיש סובר הפוך: לא מחשבין מעבודה לעבודה, ולא לומדים עבודה בחוץ מעבודה המתבצעת בפנים. 
בהמשך הגמרא מסבירה, מדוע היה צריך ללמוד מחלוקת זו בין רבי יוחנן לריש לקיש בשני מקומות, ומדוע אין אפשרות . ללמוד מקום אחד מהמקום השני.
בהמשך הגמרא מביאה סיוע לכל אחת מן השיטות הנ''ל. נצטט רק את הפתיח המעניין לכך:
כי אתא רב דימי אמר: מתיב רב ירמיה לסיועיה לרבי יוחנן, ורבי אילא לסיועיה לריש לקיש.
התרגום המילולי: כאשר הגיע רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר כי הקשה רב ירמיהו לסיוע לרבי יוחנן, ורבי אילא הקשה לסיוע לריש לקיש. 
לשון זו "אינה רגילה" ואף מוזרה מעט. אם רב ירמיה הקשה, איך אנו אומר שזה מסייע לרבי יוחנן, וכן אותה תמיהה קיימת בדברי רבי אילא. 
כנראה שיש לומר כי זו כוונת המשפט בגמרא: הקשה רב ירמיהו קושיא על ריש לקיש, שבעצם מסייעת לשיטת רבי יוחנן. 
ואותו דבר ביחס לדברי אילא: קושיא על ריש לקיש שהיא בעצם סיוע לשיטת רבי יוחנן. 
 

מהו המסר?

ניתן לומר גם ''הסבר חינוכי'' נוסף, להבנת לשון הגמרא: אם אנו מבקשים לומר משהו, שהוא בעצם מסייע לדברי אחד אך סותר דברי חברו, עדיף ורצוי שנאמר על הדרך החיובית: אנו מסייעים בדברינו לפלוני, וממילא נבין כי הדברים סותרים את דברי אלמוני. אולי זה המסר העקיף אשר הגמרא ביקשה ללמד אותנו משימוש בלשון זו.
מכאן נלמד באופן כללי, להשתדל מאוד להיות בכיוון החיובי. לדבר חיובי על אנשים ואל אנשים. לעסוק בפן החיובי, ולא לבטא פנים שליליות. במיוחד כאשר יש לנו ''אפשרות בחירה'' כמו במקרה שלנו, שסיוע לאחד מהווה בעצם קושיא לשני, אנו נתבטא ונאמר, כי הדברים שלנו מסייעים למאן דהוא, ולא נזכיר כלל את הצד השני, למרות שהוא יהיה מובן מאליו.
מסר זה מבטא מבט יותר רחב של החיים, בהם אנו משתדלים תמיד לראות את הטוב והיפה, ולהתייחס ולהחצין כמה שפחות את הצדדים השליליים, התוקפים מישהו או משהו.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]