הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

גמר לה רבי יוחנן מרביה

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

זבחים ז ע"א

ומי אית ליה לרבי שמעון לב בית דין מתנה עליהן?
האמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: תמידין שלא הוצרכו לצבור,
לדברי ר' שמעון - אין נפדין תמימים,
לדברי חכמים - נפדין תמימין!

1.
רש"י מסכת זבחים דף ז עמוד א:

לדברי רבי שמעון אין נפדין תמימין - דהכי גמר לה רבי יוחנן מרביה דפליגי בה רבי שמעון ורבנן

רש"י מסביר שאין מקור תנאי מפורש למחלוקת זו בין רבי שמעון לחכמים, אלא כך הוא קיבל מרבותיו.
רש"י כותב שרבי יוחנן קיבל את המחלוקת במסורת "מרביה" - מרבו - מופע יחידאי ברש"י על הש"ס. כנראה, שהכוונה היא לרבי יהודה הנשיא עורך המשנה.

1.1
ונראה לי שמכאן הוכחה שרבי יוחנן היה "מומחה" למסור את דברי התנאים באופן שהיו בפני "רבי", אלא ש"רבי" משום מה לא שיבצם במפורש במשניות.

2.
ונראה לי אולי לומר ["חידוש"]: רבי יוחנן קבע שיש מחלוקת בעל פה בין רבי שמעון ובין חכמים מכך שרבי יוחנן סובר שיש ביניהם מחלוקת עקרונית [במקום אחר - לא ברור היכן? אולם ראה בהמשך] לגבי הנושא אם "בית די מתנה עליהם".

2.1
דעת רבי שמעון היא, שבית דין לא מתערב בהחלטת האדם להגדיר את קרבנו לשם מה הוא מקריבו כי לאדם יש "כח" לקבוע את סוג קרבנו [ובאמת כנראה ששיטת רבי שמעון=רשב"י בש"ס היא שיש חשיבות למחשבתו של האדם לעומת שיטת רבי יהודה שהמעשה עדיף], ודעת חכמים היא, שכעיקרון בית דין כן מתערב ומחליט מה יש לעשות בקרבן שמשום מה לא הוקרב לשם המטרה שלשמה הוא בא.