מבצע נחשון / רפי זברגר

זבחים ב ע''ב

הקדמה

רבינא אמר לרב פפא: לא הוית גבן באורתא בתחומא בי חרמך, דרמי רבא מילי מעלייתא אהדדי, ושני להו.
חבל, חבל שלא היית אתמול, בשבת קודש, במקומנו (מקום הנקרא בי חרמך), ולא יכולת לשמוע את דבריו הנפלאים של רב. הוא הקשה קושיות מצוינות ותירץ אותן. 
רב פפא מסתקרן מאוד ומיד מתעניין בדבר הקושיות של רבא ותירוציו: מאי מילי מעלייתא?
מספר רבינא את המימרה הראשונה של רבא, שהיא דיוק במשנה שלנו: כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כו', טעמא דשלא לשמן - הא סתמא עלו נמי לבעלים לשם חובה, אלמא: סתמא נמי כלשמן דמי.
רבא מדייק מלשון המשנה ברישא: כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן , משמע רק קרבנות אשר שחטו אותם במפורש שלא לשם הקרבן אותו הקריבו, אבל אפשר לדייק מכאן כי אם לא נאמר במפורש כי הקרבן מוקרב לסוג אחר, ולא נאמר כלום (בלשון הגמרא: "סתמא" – סתם), במקרה זה אומר רבא, כי הקרבן עולה לבעלים לשם חובה. 
מנסה רבא להסיק מכאן מסקנה כללית: סתמא נמי כלשמן דמי. כלומר, בכל דבר אם לא פירש ההיפך, אלא ''סתמא'' – הרי זה כאילו אמר לשם הדבר אותו מבצע''.
בהמשך מתוארות קושיותיו של רבא להנחה זו, ותשובותיו. 
 

הנושא

בדף ג' מובא נושא נוסף אותו העלה רבא בבית המדרש בעיר ''בי חרמך'' והקושיות אותן הקשה על כך: 
מי אמר רב יהודה אמר רב: חטאת ששחטה לשם עולה פסולה, שחטה לשם חולין כשירה. אלמא: דמינה - מחריב בה, דלאו מינה - לא מחריב בה.
בהמשך המסכת (מ"ו:) אומר רב יהודה בשם רב, כי חטאת שנשחטה לשם עולה פסולה (כפי שלמדנו במשנה הראשונה במסכת), אך אם שחטה ''לשם חולין'' – הקרבן כשר. כלומר, אם השחיטה הייתה לקרבן אחר – נפסל הקרבן, אך אם נשחט לא לשם קרבן כלל אלא ''לשם חולין'', הקרבן אינו נפסל ועולה לבעלים לשם חובה. 
ניתן להסיק כלל מדיוק זה: אם המחשבה הייתה לקרבן ''בן מינו'' (עולה היא ''בת מינו'' של החטאת, שניהם קודש קודשים) – פסול, אם המחשבה הייתה על משהו אחר שאינו ''בן מינו'' של הקרבן, כמו חולין (אינו "קדוש"), הרי זה אינו פוסל את הקרבן, ואפילו עולה לשם חובה.
כמו על הנושא הראשון שהעלה רבא (כמתואר בהקדמה), הוא היקשה על כך מספר קושיות ותירץ אותן. 
 

מהו המסר?

הכלל השני שלמדנו היום בשמו של רבא, מלמד אותנו עיקרון מעניין. דווקא שינוי מדבר אחד לדבר שני ''באותה רמה'', ו''באותו מין'' – דווקא שינוי כזה יכול לעקור את הכוונה הראשונה. אך אם משנה ''לדבר אחר לגמרי'', לתחום אחר ''שאינו מינו'' של הדבר המקורי – שינוי כזה לא עוקר את הכוונה הראשונה!
אנו נמצאים בימים שלפני יום הזיכרון (תשע''ח), ננסה לדמות את הכלל הנ''ל לפעילות שנעשתה בשנת תש''ח, בעת מלחמת העצמאות. הימים היו ימים קשים בארץ, לאחר הכרזה על המדינה באו''ם, בכ''ט בנובמבר, החלה לחימה אשר הלכה וגברה מצידם של כל מדינות האזור והמון הערבי ברחבי המדינה. אחד מהאזורים אשר סבלו ביותר היה ירושלים. העיר סבלה ממצור כבד, והיה קשה מאוד להעלות אליה תחמושת, מזון וצרכים נוספים. המשאיות והמשוריינים שעלו, נחסמו ונהדפו על ידי הערבים ששלטו על צידי הדרך בואכה ירושלים. לאור החמרת המצב הייתה החלטה של בן גוריון בסוף מרץ, ''לשנות כיוון'' ולכבוש את האזורים הצמודים לדרך, כדי לנטרל את ההתנקשויות הרבות. פעם ראשונה במסגרת המלחמה, נאספו כוחות רבים, גם מחטיבות שלחמו בגזרות אחרות, כדי ליצור ''כוח משמעותי'' אשר יכול היה לפרוץ, לכבוש ולשלוט על הישובים וכוחות האויב בדרך בואכה ירושלים. וכך החל ''מבצע נחשון'' בתחילת אפריל שנה זו. ואמנם, המצבע נחל הצלחה, אשר לאחריה עלו מספר שיירות ''כבידות'' מאוד בתחמושת, במזון וציוד נוסף. עם תום ''מבצע נחשון'', החל ''מבצע הראל'' שגם במסגרתו הועברו שיירות עם תחמושת ואוכל שהספיק ליושבי ירושלים עד ה"הפוגה הראשונה".
ראינו פה, כי הפלמ''ח ''שינה דיסקט'' והלך בכיוון חדש ומהפכני לאותם הימים הקשים. הוא לא הסתפק ב''לוחמה מקומית'' זו או אחרת, אלא הקים כוח משמעותי ויצא לכבוש יישובים ערבים הסמוכים לדרך כדי להגיע ליעד של הזרמת אספקה לעיר הנצורה.
נגדיר שינוי זאת במילותיו של רבא: דלאו מינה - לא מחריב בה. ואנו רואים, ששימוש ''שאינו מינו'', לא רק שאינו מחריב אלא לפעמים עוזר, מסייע ובונה דברים חדשים!


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]