נופל וקם / רפי זברגר

זבחים ב ע''א

הקדמה

היום ב''ה אנו מתחילים מסכת זבחים, הראשונה בסדר קודשים. יהי רצון שיתקיים בנו האמור בשם רבי יצחק במסכת מנחות (ק''י.): מאי דכתיב: זאת תורת החטאת, וזאת תורת האשם - כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם.
נקדים הקדמה אחת ונאמר שבכל קרבן אשר מביאים מבהמות, ישנם ארבעה שלבים הקשורים לדמו של הקרבן, שהוא בעצם ''עיקר הקרבן'': שחיטה, קבלה (הדם בכלי לאחר השחיטה), הולכה (הכלי עם הדם עד למזבח) וזריקה (הדם על המזבח). בקרבנות מסוגים אחרים (ציפורים או מנחות) יש ארבע פעולות אחרות מקבילות לפעולות אלו של קרבן בהמה.
במשנה הראשונה אנו לומדים על דין הבאת קרבנות ''שלא לשמה": כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, חוץ מן הפסח והחטאת - הפסח בזמנו והחטאת בכל זמן.
אם שחטו (בלשון המשנה: נזבחו) קרבן שלא לשם אותו קרבן, למשל, הקריבו קרבן עולה לשם קרבן שלמים, אומרת המשנה, שניתן להמשיך ולהקריב קרבן זה, והוא אינו נפסל, אלא שחלה חובה על הבעלים להקריב קרבן אחר במקומו, כיוון שלא יצאו חובה בקרבן זה. לפי שיטה זהו במשנה, כלל זה נכון לכל הקרבנות חוץ משני קרבנות: פסח בזמנו (מחצות צהרי יום י''ד בניסן עד לערב של אותו יום), וחטאת (קרבן הקרב בדרך כלל, כאשר אדם עבר בשוגג על עבירה, שאם היה עובר עליה במזיד היה מתחייב כרת). בשני הקרבנות הללו, פסח וחטאת, הקרבן נפסל אם שחטו אותו שלא לשמה. 
 

הנושא

שואלת הגמרא על לשון המשנה: למה לי למיתנא אלא שלא עלו, ליתני ולא עלו לבעלים לשם חובה? 
מדוע המשנה הוסיפה את המילה ''אלא'' במקום זאת היה ניתן לכתוב: ולא עלו לבעלים לשם חובה.
עונה הגמרא שמילה זו באה לחדש לנו: לבעלים הוא דלא עלו לשם חובה אבל בקדושתייהו קיימי, ואסור לשנויי בהו.
החידוש הוא שלמרות שהקרבן לא עולה לשם חובת הבעלים, עדיין קדושת הקרבן קיימת ועומדת, ואין לשנות בשאר פעולות הקרבן (קבלה, הולכה וזריקה) ולעשותם שלא לשמם. 
ממשיכה הגמרא ואומרת, כי הסבר זה במשנה תואם את שיטת רבא האומר: 
עולה ששחטה שלא לשמה, אסור לזרוק דמה שלא לשמה.
רבא בדיוק אומר את שלמדנו קודם במשנה, כי גם אם השחיטה, המהווה את הפעולה הראשונה בקרבן, לא ביצעו כמו שצריך, ולא התכוונו לשמה, למרות זאת אין לזרוק את הדם שלא לשמה. זריקה היא דוגמא ''לאחת מפעולות הקרבן''. אבל באמת, הכוונה היא שאין לבצע אף אחת מפעולות הקרבן הנותרות (קבלה, הולכה וזריקה) ללא כוונת ''לשמה''. חייבים להשתדל לעשות שאר הפעולות לשמו של הקרבן, ולא לחשוב על דבר אחר. יש סברא ומקור מהפסוקים לדינו של רבא: 
• סברה: משום דשני בה כל הני לישני בה וליזיל? בגלל שהבעלים ''טעה'' ולא התכוון לשם קרבן בשלב השחיטה, האם זה מהווה עבורנו אישור שנוכל לבצע את שאר הפעולות ללא צורך ב''לשמה''? לא ייתכן, ולא רבא צודק. 
• ישנו פסוק (דברים כ''ג, כ''ד) העוסק ''בסוגיא'' זו: מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ, כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לה' אֱלֹקֶיךָ נְדָבָה, אֲשֶׁר דִּבַּר. קשה, מדוע הפסוק פתח בנדר ( נָדַרְתָּ) וסיים בנדבה? מכאן לומדים, שאם המקריב נדר כמו שצריך – מהווה ''קרבן תקין'', אם לא – יהווה רק קרבן נדבה, וצריך להביא קרבן אחר במקומו. 
 

מהו המסר?

עיקרון של הסברה שלמדנו זה עתה, מלמד אותנו כי טעות בתחילת הדרך, אינה מהווה עילה לטעות גם בהמשך.
למרות הטעות בתחילה, יש להשתדל ולבצע את שאר הפעולות בהמשך באופן תקין לחלוטין.
עיקרון זה נכון גם בכל תחומי החיים. טעות לא צריכה להביא אותנו ''לייאוש'' ולומר ולחשוב כי ''אין טעם להמשיך'', כיוון שכבר נפלנו בתחילה. לא ולא. נפילה מהווה נקודה שממנה יש רק לשוב ולעלות חזרה.
נסיים במילות הפזמון של השיר ''נופל וקם'' המבטאות מסר זה:
הדרך ארוכה ומפותלת
אני נופל וקם
אף פעם לא אפסיק ללכת
אני נופל וקם
עובר גשר ועוד גשר
אני נופל וקם
כמה ארוכה היא הדרך
אני עומד איתן עם ראש מורם.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]