דיוק וחידוש ברש"י

זבחים דף ב

עמוד א

רש"י ד"הכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן. שנשחט עולה לשם שלמים: כשרים. לזרוק דמן ולהקטיר אימוריהם ולאכול את הנאכלין אע''פ שמצותן לשוחטן לשמן כדיליף בגמ': אלא שלא עלו וכו'. וצריך להביא אחר לחובתו או לנדרו וישחטנו לשמו:
לשון התנא במשנה הוא לשון רבים אלא שרש"י נקט בד"ה הראשון לשון יחיד, בשני לשון רבים ובשלישי שוב לשון יחיד, ונראה שהוא מדרכי פירושו להקטין המכשלה החובה או הפסול או הטומאה, ולהרבות את הקדושה הזכות או הכשר או המתוקן,
ועל כן:
בד"ה הראשון שהוא המכשלה נקט רק דוגמא אחת וכתבה גם בלשון יחיד, ועוד לכאורה מה שנקט דווקא הדוגמא של עולה לשם שלמים ולא להיפך, שזהו גם כן יותר שכיח מפני שרוב המביאים קרבנות חובתיהם מצרפים להם שלמים שהוא הנשחט ביותר בגלל שרוצים לאכול בשר בירושלים הנקנה גם מכסף פדיון מעשר שני וכדו' ועוד שהשלמים עצמו כולל קרבן תודה שלמי שמחה שלמי חגיגה ועוד, ולכן אפשר שהכהן יטעה בכוונת השחיטה,
בד"ה השני נקט לשון רבים ובכך מרבה בקדושה וכו',
בד"ה השלישי נקט בלשון יחיד שהוא חובה,
ומה שהוסיף רש"י בדבריו בד"ה השלישי "וישחטנו לשמו" שזה דבר פשוט וכן מעיר בשפת אמת (עיין מה שתירץ) אפשר שמאחר שהקרבן הראשון לא נפסל אלא כל מה שהיה חסר בו זה השחיטה לשמן כמו שהסביר רש"י בד"ה הקודם לכך, היה אפשר לומר שיביא קרבן ויכוון בשחיטתו לשם השלמה לקרבן הקודם שלא נשחט לשמו, על כן כתב רש"י וישחטנו לשמו כקרבן רגיל שמביא לחובתו או לנדרו.