החלטיות / רפי זברגר

הוריות ב ע''א

הקדמה

בסייעתא דשמיא אנו מתחילים היום מסכת הוריות. מסכת העוסקת בהוראות שגויות של בית דין, ומה דינם של אנשים אשר ביצעו את המעשה האסור, מכוח הוראת בית הדין. במאמר זה נלמד את המשנה הראשונה של המסכת. 
 

הנושא

הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה, והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם, בין שעשו ועשה עמהן, בין שעשו ועשה אחריהן, בין שלא עשו ועשה – פטור, מפני שתלה בבית דין. 
אם אדם יחיד עשה בשוגג כהוראת בית דין, בין אם עשה ביחד עם בית הדין, בין אם עשה אחריהם, ובין שבית הדין לא עשו בפועל כהוראתם אך ''בן אדם פרטי'' נהג על פיהם – בכל המקרים הללו פטור מלהביא קרבן חטאת פרטית, כיוון שעשה לפי הוראת בית הדין. 
ממשיכה המשנה בסיפא: הורו בית הדין וידע אחד מהן שטעו, או תלמיד והוא ראוי להוראה והלך ועשה על פיהן - בין שעשו ועשה עמהן, בין שעשו ועשה אחריהן, בין שלא עשו ועשה - הרי זה חייב, מפני שלא תלה בבית הדין.
בסיפא, עוסקת המשנה בהוראת טעות של בית הדין, אך אחד מהדיינים של אותו בית הדין, או אפילו חכם ''הראוי להוראה'', אף שאינו דיין, הבין שבית הדין טעה, ובכל אופן נהג על פי הוראתם, הרי שהוא חייב להביא קרבן חטאת, ללא תלות אם בית הדין נהג כפי שהורה לעשות, או אפילו לא נהג כהוראתו. מכיוון שאותו חכם ידע את ההלכה לאשורה, ולא נהג כידיעתו, הרי הוא מתחייב להביא קרבן חטאת, למרות שנהג לפי הוראתם של בית הדין. 
מסכמת המשנה את הכלל: התולה בעצמו – חייב, והתולה בבית הדין – פטור. אם ידע את הדין, ובעצם עשייתו נובעת מידיעתו בתורה, על אף שטעה בכך כי חשב שמצווה לשמוע לדברי בית הדין למרות שהוא סובר שהם טועים, הוא מתחייב בהבאת קרבן, אך אם ''אדם מן השוק'' שאינו בקי בדינים, נהג כהוראת בית הדין שוגה – פטור מחטאת אישית. 
 

מהו המסר?

המשנה מלמדת אותנו בסיפא, כי ''אדם חשוב'', אשר הגיע להוראה, או שהוא מכהן כדיין בעצמו, חייב לנהוג לפי הבנתו, למרות שהיא חולקת על דעת בית הדין. כלומר, אדם כזה, חייב להיות בטוח בעצמו, וללכת לפי מחשבותיו ופסיקותיו שלו, ולא להישמע, אפילו לא לבית הדין הגדול. 
המסר הנלמד מכך, שאדם צריך ''להכיר את מקומו ומעמדו''. ''אדם רציני'' יחליט כיצד לנהוג, בכל מעשה ומעשה בחייו, ועל פי זה יפעל וייעשה. גם אם החברה שבתוכה הוא נמצא חושבת אחרת, או אם "חכמי המקום'' חושבים אחרת, שהרי גם הוא ''בר סמכא'' ויכול, מסוגל וחייב להחליט, ולבצע את שהחליט. 
הנהגה זו מלמדת אותנו נחישות, החלטיות וביצועיות. בלשוננו: ''אסרטיביות''. אדם נקרא להיות החלטי בדרכיו, לאחר בחינה מדוקדקת של כל נושא ונושא, ואם הוא ''בר סמכא'' בעצמו בנושא מסוים, הרי שעליו להחליט ולבצע כפי שהחליט. אם אינו בר סמכא, שומה עליו ללכת ל''אנשי מקצוע'' המוסמכים לדון ולפסוק באותה סוגיה, ולאחר מכן, ללכת ולבצע כפי שפסקו לו. 


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]