הנחייה קצרת מועד / רפי זברגר
עבודה זרה עו ע''א
הקדמה
למדנו במשנה בדף עה: דיני הטבלת והכשרת כלים של גויים. הברייתא בגמרא מרחיבה הלכות הללו, ומוסיפה מספר נדבכים נוספים, לאלו שלמדנו במשנה. במאמר זה נלמד את הברייתא.
הנושא
הלוקח כלי תשמיש מן העובדי כוכבים דברים שלא נשתמש בהן - מטבילן והן טהורין, דברים שנשתמש בהן ע"י צונן כגון כוסות וקתוניות וצלוחיות - מדיחן ומטבילן והם טהורין, דברים שנשתמש בהן ע"י חמין כגון היורות הקומקמוסון ומחמי חמין - מגעילן ומטבילן והן טהורין, דברים שנשתמש בהן ע"י האור כגון השפודין והאסכלאות - מלבנן ומטבילן והן טהורין.
כדי להבין את המשנה והברייתא נקדים ונאמר כי ישנן שתי הלכות בנושא כלים של גויים. האחד מדבר על הטבלת הכלים, מכוח היותם כלים של גויים, והדין השני מדבר על בליעת איסור בכלים אלו, והצורך להכשירם עקב בליעה זו.
לכן, בכל ההלכות הנלמדות בברייתא קיים תמיד בסוף שלב ההטבלה , ופעמים אף נוסף לו שלב של הכשרת הכלים כאמור:
1. כלים של גויים שלא השתמשו בהם (כלים חדשים) – יש צורך להטבילם במקווה, ולאחר מכן מותר להשתמש בהם.
2. כלים שהשתמשו בהם הגויים בצונן (כוסות, כדים או בקבוקים) – מדיח אותם (בשפשוף) ולאחר מכן טובלם במקווה.
3. כלים שהשתמשו בהם בחמים (בישול, כגון סירים, קומקומים ועוד) – יש להגעילם במים רותחים ולבסוף להטבילם.
4. כלים שהשימוש בהם היה ע''י האש (שיפודים וכדו') – יש ללבנן באש, ולאחר מכן להטבילם במקווה.
הכלל החורז את כל דיני המשנה: ''כבולעו כך פולטו'', מלמד אותנו כי באותו אופן בו הכלי בלע איסור בידי הגויים, יש להכשירו. אם האיסור נבלע במים רותחים, הרי שיש להגעילו במים רותחים, אם באש – יש ללבנו באש, ואם בצונן – הרי מספיק להכשירו בצונן. הברייתא ממשיכה לדון בכלים שלא עשו את הנדרש, מה דין האוכל אשר בושל בכלים אלו:
וכולן שנשתמש בהן עד שלא יטביל ושלא יגעיל ושלא ילבן: תני חדא – אסור, ותניא אידך – מותר.
יש מחלוקת בין הברייתות, אחת אוסרת את המאכל שבושל בכלים אלו, והשנייה מתירה.
ממשיכה הגמרא ומסבירה את שורש מחלוקת הברייתות:
לא קשיא, הא - כמאן דאמר נותן טעם לפגם אסור, הא - כמאן דאמר נותן טעם לפגם מותר.
מחלוקת הברייתות היא מה הדין ב''נותן טעם לפגם''. מצב של ''נותן טעם לפגם'' הוא לאחר שעברו עשרים וארבע שעות מזמן "בליעת המאכלות אסורים בכלי'', הרי שהאוכל הנפלט מן הכלי מוגדר כ''פוגם'' את האוכל המבושל בתוכו.
הברייתא האוסרת סוברת כי ''נותן טעם לפגם אסור'' – גם אם עברו עשרים וארבע שעות, והטעם הבלוע פגום, גם טעם זה אוסר את האוכל הנמצא כרגע בכלי, והברייתא המתירה סוברת ''נותן טעם לפגם מותר'', ולכן מתירים לאכול את האוכל אשר בושל בכלי שפולט ''טעם לפגם''.
הגמרא מקשה על הסוברים ''נותן טעם לפגם מותר'': גיעולי עובדי כוכבים דאסר רחמנא, היכי משכחת לה?
באיזה מקרה אסרה התורה את כלי מדין, הרי אם עבר יום מזמן בישול בכלים אלו, כבר המאכל מותר?
עונה רב חייא בנו של רב הונא: לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא, דלאו נותן טעם לפגם הוא.
כל האיסור בתורה אינו אלא ליום הראשון אחרי שבושלו בכלים אלו, ביום זה אינו מוגדר כ''נותן טעם לפגם''.
מיד שואלת הגמרא: מכאן ואילך לישתרי? לאחר היום הראשון נתיר לכתחילה את האוכל שבושל בכלים של גויים, ואין צורך בהיתר מיוחד המובע בברייתא?
עונה הגמרא: גזירה קדירה שאינה בת יומא משום קדירה בת יומא ואידך קדירה בת יומא נמי מפגם פגמה.
באמת, האיסור לאחר יום אחד אינו אלא מדרבנן. כלומר חכמים גזרו על כלי שאינו בן יומו (לאחר שעברו עשרים וארבע שעות) אטו ''כלי בן יומו''. כמו שכלי בן יומו נאסר, כך אסור להשתמש מכוח גזירת חכמים גם בכלי שאינו בן יומו.
מהו המסר?
למדנו בתשובת הגמרא דבר מעניין. למדנו כי התורה בפסוקים המתארים את איסור השימוש בכלי מדיין לאחר סיום המלחמה, אינם מדברים אלא על איסור שתוקפו יום אחד בלבד (עשרים וארבע שעות). לאחר מכן, מדין תורה - הכלי והמאכל אשר בושל בתוכו לא נאסר.
על פניו נראה קצת תמוה: לפי הדעה הסוברת ''נותן טעם לפגם'' מותר - האם התורה ''מבזבזת'' פסוקים רק כדי להורות לנו על איסור של יום אחד? התשובה היא: כן. גם איסור קצר מועד כזה (הסיכוי למצוא כלים כאלו קטן ביותר, שהרי הלחימה בדרך כלל אורכת מספר ימים או יותר. בימים אלו בוודאי הגויים לא בישלו), למרות זאת ואל על פי כן, לשיטה זו, התורה מקפידה להורות ולאסור עלינו רק כלי ''בן יומו''.
לפעמים עלינו להתייחס לזמן קצר בכובד ראש ראוי. גם אם תקופה קצרה תעבור חיש קל, אנו ''מחויבים למסגרת'' בכל הזמנים. לא לחפף, ולא לזלזל, ולהתייחס לכל תקופת זמן ברצינות ראויה.
המאמר לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]
