מתיקות התבלין / רפי זברגר

עבודה זרה סו ע''א

הקדמה

למדנו במשנה בדף הקודם את הדין העוסק בתערובות עם יין נסך: נפל על גבי תאנים או על גבי תמרים אם יש בהן בנותן טעם אסור. מכיוון שהתמרים רכים ולתאנים ישנם סדקים, אזי אנו חוששים לבליעת יין הנסך. אם נבלע יין נסך כך שטעמו מורגש בפירות (''נותן טעם'') אז הפירות נאסרו, אם לא מורגש הטם – הפירות מותרים. בהמשך לדין זה של ''נותן טעם'' וכפרומו למשנה בדף ע''ג העוסקת בדיני תערובות של יין נסך, דנה הגמרא בהרחבה בנושא זה. 
להלן שני עקרונות העשויים לסייע לנו בהמשך, ושייכים למשנה בדף ע''ג:
1. התערב יין נסך במינו (יין מאותו סוג) – אם יש רק מעט יין נסך (''כלשהוא") התערובת נאסרת. 
2. התערב יין נסך בשאינו מינו (כל דבר אחר מלבד יין) – התערובת אסורה אם ורק אם יש טעם של היין נסך בתערובת. חכמים שיערו זאת כאשר יש יחס של 1:60 לפחות בין יין נסך למין השני. 
בהגדרה מה נחשב ''מין במינו'' נחלקו אביי ורבא. אביי אומר כי הולכים לפי הטעם, ואם יש לשני המאכלים טעם דומה, אזי מוגדר ''מין במינו''. רבא סובר כי ''השם'' קובע, ואם יש לשני המאכלים שם דומה, אזי מוגדר ''מין במינו''. 
הגמרא מדגימה מקרה בו אין מחלוקת בין האמוראים ומקרה בו יש מחלוקת: חמרא עתיקא בענבי - דברי הכל בנותן טעם. חמרא חדתא בענבי אביי אמר במשהו, ורבא אמר בנותן טעם. 
אם התערב יין נסך ישן בענבים, הרי שגם השם וגם הטעם שונים בין יין ישן לענבים, לכן גם לאביי וגם לרבא מוגדר כ''מין בשאינו מינו'' ואם היין נסך ''נותן טעם'' בענבים – התערובת אסורה.
אם התערב יין חדש בענבים, כאשר טעמם של שני מרכיבי התערובת דומה, לפי אביי ההולך לפי הטעם, מוגדר כ''מין במינו'' ולכן אוסר ב''משהו''. לעומתו, רבא פוסק שגם במקרה זה, מוגדרת התערובת כ''מין בשאינו מינו'', שהרי השם שלהם שונה, אלה מוגדרים כענבים, והוא מוגדר כ''יין'', לכן רק אם יין נסך נתן טעם בענבים יהיה אסור, אחרת – מותר. 
 

הנושא

אביי מוכיח את שיטתו ממשנה במסכת ערלה (ב', י'): תבלין ב' וג' שמות והן מין אחד או מין ג' אסורין ומצטרפין.
מדובר בתערובת של תבלין אסור (כגון ערלה או כלאיים) אשר התערב במאכל אחר. אומרת המשנה כי גם מדובר במספר תבלינים אסורים, שאין בכל אחד לבדו שיעור לאסור אך כולם ביחד מהווים שיעור לאסור – מצטרפים לאסור את המאכל. ממשיך חזקיה ואומר: הכא במיני מתיקה עסקינן, הואיל וראוין למתק בהן את הקדירה.
מדובר במינים ה''ממתיקים'' את המאכל, למרות שטעמם שונה, אך ביחד הם ''ממתיקים''. ולפי דברי חזקיה מסביר אביי: 
אי אמרת בשלמא בתר טעמא אזלינן, כולי חד טעמא הוא, אלא אי אמרת בתר שמא אזלינן, האי שמא לחוד והאי שמא לחוד. אם נאמר כי אנו הולכים לפי הטעם, הרי שלכל התבלינים יש טעם אחד (הכוונה שכאשר הם ''ממתיקים'' את המאכל לכולם יש טעם דומה) ולכן הם מצטרפים, אבל אם נסתכל על ''השם'' של התבלינים, לכל אחד יש שם אחר, ואינם ראויים להצטרף. מכאן מוכיח אביי כי הולכים לפי הטעם. 
 

מהו המסר?

למדנו מתוך הוכחתו של אביי שימוש מעניין במילה ''ממתיקים''. משנה זו במסכת ערלה עוסקת בתבלינים. בדרך כלל תבלינים אינם מתוקים אלא חריפים בטעם כזה או אחר. למרות זאת, משתמשים חזקיה, ובעקבותיו גם אביי, בפועל ''ממתיק'' ביחס לתבלין חריף. הסיבה לכך היא כי ''ממתיק'' אינו דווקא דבר מתוק, אלא משהו המיטיב את הטעם של המאכל. בין אם המיטיב הוא מתוק, ובין אם חריף או בכל טעם אחר.
לפעמים כדי ''להמתיק'' משהו צריך דווקא לתת לו משהו חריף וחזק, כדי שיהיה טעים יותר. החריפות משולה לדברים שבפני עצמם אינם נעימים וטעימים, אך כאשר הם באים לתבל ולשפר טעמו של מאכל, הרי החריפות גורמת למתיקות.
ניתן ללמוד מכך מסר לחיים מעניין מאוד. לא תמיד המהלכים שאנו עושים בחיים הינם מהלכים ''נעימים ומתוקים''. לפעמים אנו צריכים להפעיל ולצרף משהו חריף וחזק על מנת שבסופו של דבר יצא משהו טוב. הדבר בא לידי ביטוי חזק בחינוך ילדים, ומבוטא בפסוק הידוע מספר משלי (כ''ט, י''ז): יַסֵּר בִּנְךָ וִינִיחֶךָ וְיִתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁךָ.
בהרבה מקרים יש לייסר את הילד, לתת לו דברים ''חזקים וחריפים'' כמו יסורים וענישה, כדי שבסופו של דבר הילד יצמח ויגיע למתיקות וטעימות וְיִתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁךָ.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]