סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 1071

"המקריב את דם השלמים שתהא קבלה לשם שלמים"

זבחים ד ע"א

אנו יודעים שבכל קרבן ישנן ארבע עבודות, השחיטה, קבלת הדם בכלי, הולכת הדם למזבח וזריקת הדם ע"ג המזבח. זריקת הדם היא זו שמתירה את הבשר לאכילה בקורבנות כאלה שנאכלים לכהנים או לבעלים, והיא זו שמתרת את הבשר שצריך לעלות לגבוה, להיות מוקטר ע"ג המזבח. כל אחת מהעבודות הללו, כאשר היא נעשית היא חייבת להעשות לשם בעל הקורבן ולשם הקורבן המסוים. אדם ששוחט קורבן ובשעת השחיטה אין כוונתו לשם הקורבן אלא לשם קורבן אחר או לשם בעלים אחרים הרי זו זביחה שלא לשמה, והמש' מפרשת: "כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מהפסח והחטאת". הפסח והחטאת שהוקרבו שלא לשמן לא די שלא עלו לבעלים לשם חובה אלא שהם נפסלו.

הגמ' מוכיחה את הדין שכל אחת מהעבודות חייבת להעשות דווקא לשמה וכך כותבת הגמ' מנ"ל דבעינן זביחה לשמה, מהו המקור לכך שיש לכוון לשמה בשעת זביחה דאמר קרא "ואם זבח שלמים קרבנו" – שתהא זביחה לשם שלמים, היינו שמיד כאשר נגשים לשלב של השחיטה יש כבר להחיל שם של שלמים על השחיטה, ומכאן שהשחיטה חייבת להיות לשמה. ממשיכה הגמ' "אשכחן זביחה, שאר עבודות מנ"ל" והגמ' מאריכה להסביר מדוע לא ניתן ללמוד את שאר העבודות מעבודת הזביחה, ממשיכה הגמ' ואומרת, אלא אמר קרא "המקריב את דם השלמים" – שתהא קבלה לשם שלמים. השלב הבא כאמור לאחר הזביחה זוהי קבלת הדם בכלי, וקבלה זו אף היא צריכה להיות לשמה, נלמד הדבר ממה שנא' ,"המקריב את דם השלמים" – שתהיה קבלה לשם שלמים. פסוק זה נא' בויקרא י"ז, ל"ג, "המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה" שם מתבאר שבקורבן השלמים השוק שייכת לכהן, וניתן לאותו כהן שהקריב את הקורבן. והגמ' לומדת שממה שנא' המקריב את דם השלמים, והרי אנו עוסקים ממילא בשלמים, אנו למדים שכוונת התורה לומר שפעולת ההקרבה חייבת להיות לשם שלמים. מנין אבל שכאשר התורה אומרת המקריב היא מתכוונת לקבלת הדם בכוס, אומר על כך רש"י: "המקריב קבלה הוא, דתניא והקריבו – זו קבלת הדם". כוונתו של רש"י לברייתא המובאת להלן. בדף ד' נא' תניא "והקריבו" – זו קבלת הדם. הברייתא מתייחסת למה שנא' בויקרא א', ה' "ושחט את בן הבקר לפני ה' והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם וזרקו את הדם על המזבח סביב אשר פתח אהל מועד" פתח הפסוק ושחט את בן הבקר ולא נא' מי, המשיך הפסוק והקריבו בני אהרן מכאן לומדת הגמ' להלן ששחיטה כשרה בזר, למרות שצריכים לשחוט דווקא לשמה אבל השחיטה עצמה יכולה להעשות גם ע"י אדם שאינו כהן, ומה שנא' והקריבו בני אהרן מתכונת התורה לעבודה השניה של הקורבן שאינה כשרה אלא בכהן, עבודה זו היא קבלת הדם, זריקת הדם הרי כתובה כבר בהמשך הפסוק וזרקו את הדם והולכת הדם הרי זה שלב מתקדם יותר, השלב הסמוך ביותר לשחיטה זה שלב של קבלת הדם בכוס, ועל כך נא' והקריבו בני אהרן, מכאן שכאשר התורה כותבת והקריבו היא מתכוונת לקבלת הדם, וכך גם כותב רש"י להלן לגבי והקריב, זו קבלת הדם, שנא' ושחט את בן הבקר והקריבו בני אהרן הכהנים ע"כ זו קבלה הסמוכה לשחיטה וא"א לאוקמי בהולכה, נמצא שבפסוק והקריבו בני אהרן הכהנים בהכרח כוונת התורה לקבלה, מכאן למד רש"י שבכל מקום שנא' בתורה לשון הקרבה מתייחסת התורה לקבלת הדם בכלי, אם כך כאשר הגמ' כאן למדה את הפסוק של המקריב את דם השלמים שממנו אנו למדים שפעולת ההקרבה מתחייבת להעשות לשם שלמים, מעתה מובן מדוע מהפסוק הזה אנו למדים שקבלת הדם בכלי חייבת להעשות לשמה, שהרי המקריב בכל מקום הינו מקבל הדם.

מדברי גמ' אלו שואלים גדולי האחרונים ובראשם הגרע"א בגליון הש"ס ואחריו בטעם הקודש בחדושי הגרי"ז כאן, קוש' עצומה על דברי תוס' במס' חולין בדף קלג. הגמ' שם מביאה ברייתא האומרת כך: תנא רבי שמעון אומר כל כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה, רש"י מסביר שאינו מודה בעבודה שאומר בלבו דברי הבל הן, ולא ציוה המקום להקריב לו קורבנות, אלא משה בדה מלבו, כהן כזה אין לו חלק בכהונה, אין לו חלק בקדשים, כאשר מחלקים את הקדשים אין לו זכות ליטול חלק בהם. מנין לומד זאת רבי שמעון, שנא' המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה. ורבי שמעון לומד פשט בדברי הפסוק מי יקבל את שוק הימין למנה, רק כהן כזה שעוסק בגופו בהקרבת הקורבן, ומודה בעבודות הקורבן, שוא' הגמ' אין לי אלא זה בלבד, ומנין לרבות 15 עבודות כגון היציקות הבלילות וכו'. ז"א בפסוק מבואר שיש על הכהן להודות בעבודת הקרבת הדם ובעבודת הקטרת החלב, כמו שנא' המקריב את דם השלמים ואת החלב, אבל ישנם עבודות נוספות, האם גם בעבודות הנוספות חייב הכהן להודות, והברייתא מונה 15 עבודות נוספות. ומסיימת הברייתא: תלמוד לומר מבני אהרן – עבודה האמורה לבני אהרן, וכל כהן שאינו מודה בה אין לו חלק. בין שאר העבודות המנויות שם בברייתא כעבודות כאלו שלא ניתן ללמוד אותם מן הפסוק המקריב את דם השלמים, מובאת גם עבודת קבלת הדם, שכך נא' בברייתא תנופות, הגשות, קמיצות, מליקות, קבלות, והזאות מנין, שוא' שם התוס' בד"ה "קבלות" ואם תאמר תיפוק ליה קבלות מהמקריב את דם השלמים, דהקרבה הווי לשון קבלה, כדאמרינן בפרק הקומץ רבה, "והקריבו בני אהרן" מקבלה והילך מצות כהונה. תוס' שוא' קוש' עצומה, הרי בפסוק נא' המקריב את דם השלמים, והמקריב הכוונה המקבל את הדם מדוע ממשיכה הברייתא ושואלת קבלות מנלן והרי קבלות מפורשות בפסוק כאשר נא' המקריב את דם השלמים, וכמו שלמדנו בפסוק והקריבו בני אהרן "והקריבו" הכוונה לקבלה. עונים תוס' ויש לומר דהכא כיוון דכתיב המקריב את דם השלמים ואת החלב ובחלב לא שייך קבלה, דם נמי לא משתעי בקבלה. ז"א תוס' סבורים שלמרות שבפסוק והקריבו בני אהרן אנו למדים שכאשר התורה אומרת והקריבו מתייחסת לעבודת הקבלה בכלי, מ"מ בפסוק הזה של המקריב את דם השלמים אין כוונת התורה באומרה המקריב לעבודה של קבלת הדם, אלא דווקא לעבודה של הולכת הדם, זאת משום שבסיום הפסוק נא' ואת החלב, והרי לגבי חלב אין דין של קבלה, בחלב יש רק דין של הולכה והקטרה, בפסוק הזה סבורים התוס' לא ניתן ללמוד במה שנא' המקריב שהכוונה לעבודת קבלה אלא דווקא לעבודת הולכה ולכן הברייתא שוא' קבלות מנין.

רע"א שם בגליון הש"ס מקשה על דברי התוס' "הוא נגד גמ' מפורשת בזבחים ד. וצ"ע. וכאמור גדולי האחרונים אחרי רע"א מקשים אף הם קוש' עצומה זו בלא להתייחס לגליון הש"ס שם, כיצד יתכן ללמוד בדברי הפסוק והמקריב את דם השלמים שהקרבה זו אינה קבלה אלא הולכה בו בזמן שהגמ' במס' זבחים לומדת מפורש מאותו פסוק של המקריב את דם השלמים שהמכוון הוא לגבי עבודת הקבלה ומכאן אנו למדים שיש על אדם שהוא מקבל את הדם בכוס לכוון לשם שלמים, וכפי שרש"י הייטיב להסביר כאן שהדבר נלמד ממה שנא' והקריבו בני אהרן שבכל מקום שנא' הקרבה היינו קבלת הדם, כיצד ניתן ליישב את הסתירה הנפלאה בין מס' חולין לבין מס' זבחים.

הגאון השפ"א בחיבורו על מס' זבחים מפרש את דברי גמרתנו במשמעות אחרת ובכך הוא מיישב להפליא את הקו' העצומה: "ולכן נראה לפי עניות דעתי דפרוש הגמ' הכא מדכתיב דם השלמים משמע דנקרא על הדם כבר שם דם השלמים קודם הזריקה, והיינו שנתקבל לשם שלמים, ומודה הגמ' דהמקריב זריקה הוא, כמו שכתבו התוס' שם בחולין כיון דכתיב המקריב דם השלמים ואת החלב משמע זריקה, רק הדיוק מדם השלמים שצריך להיות דם השלמים פרוש שיתקבל לשם שלמים",

ז"א לא היתה כוונת הגמ' באומרה המקריב את דם השלמים ללמוד שהקבלה צריכה להיות לשמה מכך שהמקריב היינו המקבל, המקריב הוא בעצם הזורק, אבל כיון שהפסוק מתאר את הדם בהיותו ביד הזורק כדם השלמים, מדוע נקרא הדם כבר בשלב הזה כדם השלמים, לפני שנזרק על המזבח, אין זאת אלא משום שכאשר קבלו אותו בכלי קבלו אותו לשם שלמים, ולכן הוא קבל את התואר של דם השלמים, נמצא שהלמוד אצלנו בזבחים אינו ממה שנא' המקריב אלא ממה שנא' דם השלמים. ע"כ הסברו של השפ"א כאשר ע"פ הסבר זה מתורצת הקוש' של רע"א מגמרתינו על דברי התוס' במס חולין.

[האדמו"ר מטאלנא שליט"א]