חידת ה-"מרקוליס"

יצחק חמיטובסקי / ארכיאולוגיה תלמודית

עבודה זרה מט ע"ב - נ ע"א

"'לא תקימו', אילו המרקוליס שעל גבי הדרכים" (ספרא בהר פרשה ו ט)- השם "מרקוליס" כשמו של אליל פגאני הוא ככל הנראה השם הנפוץ ביותר בספרות התלמודית וכבר לפני שנים רבות, הציע שאול ליברמן שהשם הזה הפך לשם "גנרי" לכלל האלילים ולאו דווקא לשם פולחן אלילי ספציפי. זה בא לידי ביטוי למשל בהשוואה בין התוספתא ברכות ( ו ב) שאומרת ש-"הרואה עבודה זרה אומר: ברוך ארך אפיים" ואילו בתלמודים המקבילים (ירושלמי ברכות ט א יב ע"ד; בבלי ברכות נז ע"ב) מצוין "הרואה מרקוליס אומר ברוך ארך אפיים" או "תנו רבנן, הרואה מרקוליס אומר: ברוך שנתן ארך אפים לעוברי רצונו". אלא שמי שעוקב אחרי ההיקרויות השונות של השם הזה (הוא מופיע כ-30 פעם בספרות חז"ל, יותר מכל אל פגאני אחר), יגלה שבדרך כלל במקורות חז"ל, הכוונה היא לפולחן ספציפי: קבוצת אבנים שניצבה בדרכים או בשדות ושהפולחן שלה כלל גם הטלת אבנים ומכאן הביטוי שהפך כבר בימי חז"ל למשל "הזורק אבן למרקוליס" במשנה סנהדרין ז ו: " הזורק אבן למרקוליס זו היא עבודתו" ובתוספתא עבודה זרה פרק ז יש דוגמאות שונות לאותו דימוי למשל: "כשם שזורק אבן למרקוליס מכבדו ואין יודע כבוד כך כל המכבד את הרשע מכבדו ואין יודע כבוד". מדוע הפך -"מרקוליס" לאובייקט לדיון מפורט בספרות חז"ל והאם יש בכלל הד ארכיאולוגי לתפוצתו הרחבה? זאת שאלה שעדיין ממתינה לתשובה מניחה את הדעת.

באופן כללי מקובל להניח שהשם "מרקוליס" הוא עיוות (אולי מכוון) לשם מרקוריוס, אחד מהאלים החשובים והמפורסמים במיתולוגיה הרומית שמקביל (באופן חלקי) לאל הרמס (ששמו היווני לא נזכר ולו פעם אחת בספרות חז"ל), שליח האלים שהיה ממונה בין השאר על הסוחרים ועל ההולכים בדרכים. פולחן יווני קדום להרמס בשם "הרמה" (Herma וברבים Hermai) כלל אבנים שבדרך כלל היו מונחים כאבני גבול ובצמתים חשובים לאורך הדרכים. היו שתי צורות טיפוסיות לאותו אלמנט: גל אבנים (זה כנראה היה הטיפוס הקדום) והאופן הנפוץ יותר- בצורה של בול עץ או עמוד אבן בדמות הרמס (ומאוחר יותר גם דמויות נוספות) שכלל את ראשו ואף את אבר המין הזכרי. על ה-"הרמה" מהטיפוס של גל האבנים שניצבה בצמתים ולאורך הדרך, היו מניחים אבן ועל ה-"הרמה" מצורה של עמוד האבן המפוסל היו בדרך כלל מקריבים מנחות סמליות.

כאמור, בספרות חז"ל מוזכרת זריקת אבנים על המרקוליס כצורת הפולחן הטיפוסית שלה אם כי גם מוזכרת "השתחוויה" ויש דיונים שונים לגבי הגדרת מספר האבנים כ-:מרקוליס", הבחנה בין "מרקוליס גדול" ל-"מרקוליס קטן" ומעמד האבנים שנמצאו בסמוך להם, אם יש חשד שהם היו חלק מהפולחן או לא. מצד שני, במשנה עבודה זרה (ד ב) ובתוספתא (ו א) נאמר גם: "מצא בראשו מעות כסות או כלים הרי אלו מותרין; פרכילי ענבים ועטרות של שבלים ויינות ושמנים וסלתות וכל דבר שכיוצא בו קרב על גבי המזבח אסור ", אם כן סביב המרקוליס היו גם מנחות ונסכים מסוגים שונים כמו אובייקטים אחרים. החכמים דנו ארוכות גם באופן האפשרי "לבטל" את המימד הפולחני של ה-"מרקוליס" באמצעות יריקה ועל כך מסופר בירושלמי שלרבי שמעון בנו של רבי, היה מרקוליס בתוך שדהו. מה הוא עשה? בא לפניו "בורג(נ)רה" (האחראי על ה-"בורגנין"- מצדיות) ורבי שמעון אמר לו שהוא שמע שהמושל או פקיד שלטוני מקומי ("ארכון") רוצה לעבור כאן למחר וביקש מאותו גוי להרים את האבנים. הגוי רצה לקחת את האבנים הללו לשימושו אלא שאז הודיע לו רבי שמעון שכעת משהגוי ביטל את העבודה זרה, האבנים הללו הן שלו וכך הוא יכול היה להשתמש בהם לצרכיו.

במקור מקביל בתלמוד הבבלי (ע"ז נ א) מובא סיפור על כך ש-"בי ינאי מלכא" (ארמון ינאי המלך?) היה חרב והקימו בו הגויים מרקוליס אלא שאחרי כן, באו גויים אחרים שלא עבדו למרקוליס ואת האבנים הללו לקחו "וחיפו בהן דרכים וסרטאות"- היו חכמים שלא נמנעו מללכת באותן דרכים סלולות באבני מרקוליס (לשעבר) והיו חכמים שכן נמנעו ועל כך אמר רבי יוחנן: "בנן של קדושים (כינוי לחכם חסיד בשם נחום בן סימאי) מהלך עליהן ואנן נפרוש מהן?!" ובהמשך מובאת ברייתא (שמצויה בצורתה זו רק בתלמוד הבבלי) לפיה "עובד כוכבים שהביא אבנים מן המרקוליס וחיפה בהן דרכים וסרטיאות- מותרות; ישראל שהביא אבנים מן המרקוליס וחיפה בהן דרכים וסרטיאות- אסורות". לעומת זאת בירושלמי ( ד א מג ע"ד) נראה שלכאורה אוסר את המרקוליס גם אם הוא נעשה כחלק מהדרכים והגשרים: " אי זו היא מרקוליס? כל שהוא סג את הים ואת הדרכים".

למיטב ידיעתי, לא נמצאו עדיין עדויות ארכיאולוגיות לפולחן "מרקוליס" בכבישים הרומיים בארץ ישראל ועצם הפולחן הזה כפי שהוא מוצג במקורות, לא היה נפוץ מאד באימפריה הרומית. לפיכך, קשה לדעת מדוע דווקא הפולחן הזה מיוצג בצורה כל כך מפורטת וחריגה ומדוע, אם אכן זהו שם "גנרי" לפולחן פגאני בכלל, נבחר דווקא האליל הזה. אחת האפשרויות שהוצעה במחקר היא שאת הפולחן הזה "ייבאו" לארץ ישראל חיילים רומים ממוצא סורי ששהו בפלסטינה במאות השנייה והשלישית שכן בהליופוליס היה נפוץ הפולחן לשלישייה ההליופוליטנית של ונוס, מרקורי ויופיטר. זה אולי גם מסביר את השתמרות השם הלטיני ולא היווני (הרמס) אבל כאמור, אפשר שזה היה שם "גנרי" שנבחר מסיבות עלומות בידי חכמים לשמש כשם קוד לאלמנט אלילי כללי. החידה הזאת עדיין ממתינה לפתרון, גם בעזרת הממצא הארכיאולוגי שעדיין לא הצליח לאתר אותה בשטח.


כתב: יצחק חמיטובסקי (בלוג | פייסבוק)   © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה - בדוא"ל: [email protected]‏
המאמר מבטא את דעתו האישית של המחבר, ואינו מתיימר להציג קביעות או טיעוניים הכרחיים ומוחלטים