סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 1061

"לא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע"

עבודה זרה כ ע"א

מדובר בפסוק בפר' ואתחנן פרק ז': "כי יביאך ה' אלקיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה ונשל גוים רבים מפניך החתי והגרגשי והאמרי והכנעני והפרזי והחוי והיבוסי שבעה גוים רבים ועצומים ממך, ונתנם ה' אלקיך לפניך והכיתם החרם תחרים אתם לא תיכרת להם ברית ולא תחנם".

מה התכוונה התורה כאשר אמרה "ולא תחנם", אומרת הברייתא שלשה דברים: א) לא תתן להם חניה בקרקע. ב) לא תתן להם חן. ג) לא תתן להם מתנת חנם.

האיסור הראשון לא תתן להם חניה בקרקע מוגדר ברמב"ם בפ' י' מהל' ע"ז הל' ג', ד': "אין מוכרין לאחד משבעת עממין בתים ושדות בארץ ישראל... ומפני מה אין מוכרין להם שנא' ולא תחנם, לא תתן להם חניה בקרקע, שאם לא יהיה להם קרקע ישיבתם ישיבת ארעי היא. האיסור השני המובא בברייתא הוא ,לא תתן להם חן" וכך מגדיר זאת הרמב"ם שם בהל' ד' "וכן אסור לספר בשבחן ואפ' לומר כמה נאה עו"כ זה בצורתו קו"ח שיספר בשבח מעשיו או שיחבב דבר מדבריהם, שנא' ולא תחנם לא יהיה להם חן בעיניך מפני שגורם להדבק עמו וללמוד ממעשיו הרעים. האסור השלישי שמובא בברייתא הוא "לא תתן להם מתנת חנם" וכך מבואר שם ברמב"ם ואסור ליתן להם שום מתנת חינם. חשוב לציין במאמר המוסגר את מה שהרמב"ם מוסיף בהל' ו' על שלושת האיסורים הללו "אין כל הדברים האלו אמורים אלא בזמן שגלו ישראל לבין העו"כ או שיד עו"כ תקיפה על ישראל, אבל בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם אסור לנו להניח עו"כ בינינו ואפ' יושב ישיבת ארעי, או עובר ממקום למקום בסחורה, לא יעבור בארצנו אלא עד שיקבל עליו שבע מצוות שנצטוו בני נח, שנא' לא ישבו בארצך אפ' לפי שעה".

לגבי האסור הראשון "לא תחונם – לא תתן להם חניה בקרקע", מפורסם מאד הפולמוס בין גדולי התורה בענין היתר מכירת קרקע בא"י בכדי להפקיע את איסורי השמיטה. בתקופה שלפני מאה שנה כאשר הישוב היהודי בישראל היה דל באמצעים, נמנו וגמרו גדולי הדור להתיר למכור את הקרקעות בבעלות היהודית לגויים בשנת השמיטה בכדי שניתן יהיה להמשיך בעבודת הקרקע או לחלופין לסחור בפרות שיגדלו באותה שנה, שהרי הדין הוא שיש קניין לגוי להפקיע מקדושת הארץ, מדי שמיטה בשמיטה התעוררה השאלה מחדש, זאת משום שגם המתירים התנו שאין ההיתר אמור אלא לשמיטה זו בלבד, ויש לדון בכל שמיטה מחדש. ככל שהישוב היהודי התפתח בארץ התמעט מנין המתירים והתרבה מנין האוסרים, אם כי עד לזמננו אנו, ידוע לכל כי הרבנות הראשית מתירה את מכירת הקרקעות לערבים בשנת השמיטה בכדי להתיר את התוצרת ואת העבודה. הגאון החזו"א לא די בכך שאסר את המכירה כשאר גדולי דורו ובדורות שקדמו לו, הוסיף לטעון שביחס לשלומי אמוני ישראל מכירתם של אותם מתירים בטלה ע"פ ההלכה. עד התייחסותו של מרן החזו"א, היה מקובל על גדולי הדור שגם אם נחלקו הדעות האם המכירה מותרת או אסורה סו"ס אחר המכירה סבורים גם האוסרים שיש להתיר את הפרות באכילה, ואין לחשוש לא ממשומר ולא מנעבד, שהרי גם אם המכירה אינה מותרת סו"ס כאשר היא נעשתה הרי הקרקע הפכה להיות בבעלות גוי, וכאשר הקרקע היא בבעלות גוי, הרי יש קניין לגוי להפקיע את קדושת הארץ.

החזו"א בהמצאה למדנית מבריקה סבור, שלא די בכך שיש לאסור את המכירה אלא שהמכירה גם אינה תקפה הלכתית. כל זאת על סמך דברי הברייתא שאומרת על הפסוק לא תחנם – לא תתן להם חניה בקרקע, ומכאן אנו למדים שיש איסור למכור קרקע מא"י לגוי. מה קורה לאדם שעובר על האיסור ובכל זאת מוכר, מובן שהמכירה תקיפה, אין אנו יכולים לבטל את המכירה משום האיסור, כל זאת כאשר האדם מוכר את הקרקע שבבעלותו יש כאן אמנם עברה, אבל מקח הנעשה באיסור, במישור הממוני המקח קיים. אבל כאשר הרבנות הראשית מוכרת את הקרקעות של א"י למען היתר העבודה בשמיטה, הרי לא בעלי הקרקע הם שנפגשים עם הגוי והם שמוכרים את הקרקעות. כל בעלי הקרקע נותנים את קרקעותיהם לרבנות, והרבנות ע"י נציגה האישי מבצעת את המכירה, ז"א שהלכתית אנו אומרים שהנציג של אותם בעלי קרקעות הוא זה שמבצע את המכירה בפועל. הרי הוא שליח של אותם בעלי קרקעות ע"מ לבצע את המכירה.

לגבי שליחות אנו יודעים את הכלל התלמודי המפורסם של אין שליח לדבר עבירה כאשר כהן שולח ישראל לקדש עבורו אשה גרושה אנו אומרים אין שליח לדבר עבירה, הדין שכאשר אדם עושה פעולה יכול עושה הפעולה לייחס את הפעולה לזה ששלח אותו זה הדין המחודש של שליחות שנלמד מפסוקים, חידוש זה לא נאמר אלא על פעולה כזו שאין בה עבירה, אם בפעולה יש סרך של עבירה שוב אין את החידוש של שליחות, וזהו הכלל של אין שליח לדבר עבירה.

האחרונים ובראשם הנו"ב מביאים את דברי התוס' במס' ב"מ בדף י': שם מתבאר שכאשר אדם שלח שליח לעשות פעולת עבירה, לא די בכך שאין אנו מייחסים את הפעולה למשלח, אלא אנו אומרים שהחלות של הפעולה בטלה, אין תוקף לאותה פעולה, כך כאשר כהן שולח ישראל לקדש עבורו אשה גרושה יש כאן שליחות לדבר עבירה, נמצא שאותה גרושה למרות שהשליח קדש אותה בפועל ואמר לה הרי את מקודשת לפלוני כהן, הקדושין אינם חלים, אותה אשה נשארת פנויה כפי שהיתה זאת משום הכלל של אשל"ע וכיון שהשליחות בטלה בטל גם המעשה, מעתה טוען הגאון בעל החזו"א, אילו כל בעל קרקע היה מבצע לבד את פעולת המכירה למרות האיסור של לא תחנם, היינו אומרים שהמכירה תקפה, אבל כיוון שבהיתר הנהוג מתבצעת המכירה ע"י השליח של בעלי הקרקעות, הרי שהשליחות בטלה מתוקף הכלל של אשל"ע וכאשר השליחות בטלה, בטל גם המעשה, נמצא שאפ' בדיעבד אין תוקף למכירה, הקרקעות נשארות בבעלות ישראל, שוב הם אסורות בכל עבודות הקרקע ושוב התוצרת במקרה שהיא משומר או נעבד נאסרת, והפירות קדושות בקדושת שביעית להאסר אחר הבעור ולהאסר בסחורה. טענה זו של החזו"א עוררה פולמוס גדול בין לומדי התורה וראשון וראש למשיבים הוא הגאון רבי צבי פסח פראנק בעמ"ס הר צבי שמנסה להתמודד עם טענה נפלאה זו של בעל החזו"א הרוצה לעיין בנושא בשו"ת הר צבי יור"ד מסימן כ' והילך.

(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)