סקר
כמה לומדי דף יומי יש במשפחתך הקרובה?






 

הארה שבועית מהתלמוד הירושלמי במסגרת הדף היומי

הרב נוחם בלס, מכון הירושלמי

עבודה זרה ב ע"ב

 

נאמר בבבלי ע"ז ב ב:
"דאמר רב חסדא: מלך וצבור - מלך נכנס תחלה לדין, שנאמר: לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל [וגו']. וטעמא מאי? איבעית אימא: לאו אורח ארעא למיתב מלכא מאבראי, ואיבעית אימא: מקמי דליפוש חרון אף".

ע"פ הגמ' יוצא כשדנים את המלך והציבור דנים את המלך תחילה מפני:
א. זה לא דרך ארץ שהמלך מחכה בחוץ.
ב. לפני שיש חרון של ה' על הציבור. ואז ה' יפרע מן המלך.

על גמ' זו קשה מהוריות יג א:
"שעיר עבודת כוכבים קודם לשעיר נשיא. מ"ט? האי צבור והאי יחיד".

התוספות רא"ש במקום מקשה קושיא זאת:
"מ"ט האי דיחיד והאי דצבור וצבור קודמין ליחיד אפי' הוא נשיא. והא דאמרי' בפ"ק דע"ז (ב' ב') ובר"ה (ח' ב') מלך וצבור מלך נכנס תחילה לדין?"

מתרץ התוס' רא"ש: "התם שאני כדמפרש טעמא לאו אורח ארעא למיתב מלכא מאבראי ואב"א מקמי דליפוש חרון אף".
ע"פ התוס' רא"ש יוצא שברמת העיקרון הציבור חשוב מהמלך.

לעומת הבבלי בהוריות יג. הירושלמי בהוריות ג ד קובע:
"נדבת ציבור ונדבת נשיא נדבת נשיא קודמת."

בניגוד לבבלי שמגדיר את המלך/נשיא כאדם חשובה אך אדם יחיד ולכן ברמת עיקרון כפי שכותב התוס' רא"ש הציבור קודם למלך.
הירושלמי תופס שמלך חשוב מציבור.

בבבלי מסכת סנהדרין דף יט עמוד א:
"מלך לא דן כו'. אמר רב יוסף: לא שנו אלא מלכי ישראל, אבל מלכי בית דוד - דן ודנין אותן, דכתיב בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט. ואי לא דיינינן ליה - אינהו היכי דייני? והכתיב התקוששו וקושו, ואמר ריש לקיש: קשט עצמך ואחר כך קשט אחרים. אלא מלכי ישראל מאי טעמא לא? - משום מעשה שהיה".

ע"פ הבבלי יוצא שברמת עיקרון היה צריך לדון את המלך, רק מסיבה טכנית אני מפחד ממלך ישראל שלא ירא מה'.
אבל גם מלך שפיט!

הירושלמי בסנהדרין ב ג חולק על הבבלי ואומר:
ולא דנין אותו על שם מלפניך משפטי יצא רבי יצחק בשם רבי המלך וציבור נידונין לפניו בכל יום שנאמר לעשות .משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו.

ע"פ הירושלמי מלך הוא בלתי שפיט רק ה' דן אותו.

לענ"ד זה נובע מאותו תפיסה שע"פ הירושלמי המלך הוא כללי ולכן לא שייך לדון אותו, הבבלי תופס שמלך הוא אדם פרטי אמנם חשוב אך פרטי ולכן הוא שפיט, אך הירושלמי אינו מקבל זאת.
ולכן הירושלמי ממשיך : "מחך וציבור נידונים בכל יום" מפני שלא שייך לדון ציבור, ולא שייך לדון מלך מפני שאפשר לדון פרט לא ציבור ממילא ה' דן אותם כל יום.

הרמב"ם בהלכות מלכים ג י קובע:
כל ההורג נפשות שלא בראיה ברורה, או בלא התראה, אפילו בעד אחד, או שונא שהרג בשגגה, יש למלך רשות להרגו ולתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה, והורג רבים ביום אחד ותולה ומניחן תלויים ימים רבים להטיל אימה ולשבר יד רשעי העולם.

נושאי כליו של הרמב"ם מפנים את המקור לסמכותו המורחבת של המלך לירושלמי.

וזה לשון הירושלמי בסנהדרין ו ג:
מעשה בחסיד אחד שהיה מהלך בדרך וראה שני בני אדם נזקקין לכלבה אמרין נן ידעין דו גברא חסידה אזיל ומסהיד עלן ומרן דוד קטיל לן אלא ניקדמיה וניסהוד עלוי אסהידו עליה ונגמר דינו ליהרג. הוא שדוד אמר [תהילים כב כא] הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי מחרב מחרב אוריה מכלב מכלבו של חסיד.

הירושלמי מספר על חסיד שראה שניים שמזדווגים עם כלבה, שני אנשים אלו חששו שהחסיד יספר לדוד ודוד יהרוג אותם, ולכן הם העידו בשקר נגד אותו חסיד וגרמו להריגתו.
מירושלמי זה עולה שלמלך מותר להרוג ע"פ עד אחד.
וזה קשור לתחילת דברינו שמלך כוחו מורחב בגלל שהוא דמות ציבורית.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר