סקר
בעקבות מסכת שקלים - האם תרצה ללמוד עוד מסכת מהתלמוד הירושלמי?





 

גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף צ"ה, מדור "עלי הדף"
מסכת שבועות
דף מד ע"א

 

האם גם בשעת קיום שאר כל המצוות פטורים ממצות צדקה?

 

סוגיית 'פרוטה דרב יוסף' מובאת בכמה מקומות בש"ס, וגם במכילתין (מד ע"א), כדאיתא: "שומר אבדה, רבה אמר כשומר חנם, ורב יוסף אמר כשומר שכר", וסברת המחלוקת מבוארת במס' בבא קמא (נו ע"ב): "רבה אמר כשומר חנם דמי, מאי הנאה קא מטי ליה, רב יוסף אמר כשומר שכר דמי, בההיא הנאה דלא בעיא למיתבי ליה ריפתא לעניא הוי כשומר שכר", ופירש"י: "דלא בעי למיתב רפתא לעניא - דהעוסק במצוה פטור מן המצוה, מ'ובלכתך בדרך' נפקא לן במסכת סוכה (כה ע"א)".

והנה, התוס' בסוגייתנו (ד"ה ורב יוסף) הקשו: "וא"ת דאמרינן בראש השנה (כח.) 'המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעת מצוה', ו'המודר הנאה מן המעין מותר לטבול בו טבילה של מצוה', ואמאי הא מיתהני לרב יוסף דחשיב ליה בהכי כשומר שכר", כלומר, הלא מחמת קיום המצות נגרמת לו הנאה, אחרי שבשעת קיום המצוה פטור מלתת צדקה לעני, וכדברי רב יוסף, ואם כן עבר על נדרו באותה שעה, ועל כך תירצו: "וי"ל, דשאני שומר אבידה ומשכון, דכמה פעמים שיתעסק בה לשוטחה לצרכה ולהצניעה יפטר מליתן לו, אבל התם יכול לכוין לתקוע ולטבול במקום שלא יבא שם עני באותה שעה", כלומר, כי בשומר אבידה מתארך זמן קיום המצוה לזמן מרובה, ובתוך אותו זמן מצוי מאוד שיבא עני ופטור מלתת לו, ושפיר נהנה השומר מן האבדה, ולכן נחשב כשומר שכר, אבל במצוות אחרות שזמן קיומם הוא זמן קצר, ויכול לכוין לקיימן כשלא יבא עני, ונמצא שאינו נגרם לו שום הנאה מחמת קיום המצוה.

ביישוב קושיית התוס' מצינו בשו"ת 'זכר יצחק' (ח"א סי' ז בסופו) שמקדים להביא קושיית האחרונים, הא במצות צדקה יש גם איסור לאו, כמו שנאמר "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון", ולא לא מצינו שיהא העוסק במצוה רשאי לעבור באיסור לאו (כן הקשה בעל ה'נתיבות המשפט' בספריו 'בית יעקב' כתובות מט:; 'נחלת יעקב' עה"ת פר' ראה. וראה עוד שו"ת 'תורת חסד' או"ח סי' ל, ועוד). וכתב ה'זכר יצחק' ליישב, כי מצות השבת אבידה כלולה ממצות עשה של 'השב תשיבם' וממצות לא תעשה - 'לא תוכל להתעלם', ומאחר שגם בהשבת אבידה ישנו לאו בביטולה, ולכן העוסק בה פטור ממצות צדקה - הגם שיש בה עשה ולא תעשה, כי שניהם שקולים בחומרתם, ולפי זה בשאר כל המצוות שאין בהם לאו בביטולם אינו פטור מלתת צדקה, כי מצות צדקה שיש בה גם לאו חמורה מהן [והתוס' שלפנינו שאין סוברים כן, יתרצו הקושיא אודות מצות צדקה שהיא גם באיסור לאו באופנים אחרים (ראה בארוכה 'תורת המצוה' פי"א סקנ"א)].

ביאור מחודש מצינו בספר 'ערוגות הבושם' (על שו"ע יו"ד סי' כח) להג"ר ארי' לייבוש באלחובר ז"ל, וז"ל: "ונראה לי לומר בזה דבר חדש ומסתברא, דהנה יש שני מיני מצות, שבין אדם לחבירו ומצות שבין אדם למקום, והמצות שבין אדם לחבירו - כמו מצות צדקה ומצות גמ"ח והשבת אבידה וכדו', ומצות שבין אדם למקום - כמו ציצית ותפילין שופר ולולב וכדו'. ולפי זה נראה לי, די"ל דהא דעוסק במצוה פטור מן המצוה, היינו ממצוה כיוצא בה, אבל בעוסק במצוה שבין אדם למקום אין סברא לומר דיפטור בזה ממצוה שבין אדם לחבירו, ומי שמקיים מצות השם כל היום, שלומד ומתפלל וכדו', אין סברא לומר שיפטור ממצות צדקה ושאר מצות שבין אדם לחבירו... והנה הא דרב יוסף דפטור מלמיתב רפתא לעניא לא מצינו רק בשומר אבידה ובמלוה על המשכון, ובזה שפיר אמרינן דכיון דעוסק במצוה שבין אדם לחבירו, דהיינו השבת אבידה וגמ"ח דהלואה או שטוח ונעור דמשכון, לכך פטור מלמיתב רפתא לעניא, דאע"ג דמצות צדקה היא בין אדם לחבירו, מ"מ הרי גם עכשיו הוא עוסק במצוה זאת גופא, ועוסק במצוה פטור מן המצוה, אבל בעוסק בשאר מצות שבין אדם למקום בזה לא מפטר ממצות שבין אדם לחבירו... ומיושב קושיית התוס'".

ותמה עליו בעל ה'כלי חמדה' (בפר' כי תצא) כמה תמיהות, ואחת מהן מהא דמצינו במס' סוכה (כה:) במקור הלימוד ש'עוסק במצוה פטור מן המצוה', ממה שנאמר (בהעלותך ט, ו) "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם", ואמרו בגמרא שעוסקי במת מצוה היו שחל שביעי שלהם בערב פסח והיו פטורים מלעשות הפסח, מבואר להדיא שגם העוסקים במצוה שבין אדם לחבירו, גמ"ח דקבורת המתים, פטורים ממצות פסח שהיא מצוה שבין אדם למקום.

אמנם בעל ה'ערוגות הבושם' האריך בחידוש הנז' גם בתשובותיו ('שם אריה' יו"ד סי' סד) והתיחס לקושיא זו, וכה הם דבריו: "ומשכיל אחד שאל אותי, לפי דברי אם כן מי שעוסק במצוה שבין אדם לחבירו לא יפטר ממצות השם, והרי מבואר שם דאנשים שהיו טמאים לנפש היו עוסקים בנדב ואביהוא או במת מצוה, דהוי גמ"ח שבין אדם לחבירו, ואיך היו פטורים מלעשות פסח דהיא מצות השם. והשבתי לו, שזה טעות, דמי שעוסק במצוה שבין אדם לחבירו מקיים גם מצות השם, ואם כן ממילא עוסק במצות השם גם כן ופטור גם ממצות השם, אבל בעוסק במצות שם אינו פטור ממצוה שבין אדם לחבירו", והיינו, כי כל מצוה שבין אדם לחבירו כלולה גם ממצוה שבין אדם למקום, שהרי גם ציווי ה' עלינו לקיים מצות שבין אדם למקום, ועל כן בעוסק במצוה שבין אדם לחבירו נפטרין בין ממצוות שבין אדם לחבירו ובין ממצות שבין אדם למקום, כי שני סוגי מצוות הללו נחשבות מצוות דכוותה, ונפטרים מלקיימן כאשר עוסקים כבר במצוה אחרת דכוותה, ורק כאשר מקיימים מצוה שבין אדם למקום בלבד, אין נפטרים ממצוה שהיא גם בין אדם לחבירו, ולכן באמצע התפלה חובה לתת צדקה לעני.

אמנם, מדברי התוס' שלפנינו מבואר להדיא, שגם בשאר כל המצוות נפטרים מלתת צדקה לעני, ואין שום הבדל בין מצוה שבין אדם למקום לבין מצוה שבין אדם לחבירו, בכולן נאמרה הכלל 'עוסק במצוה פטור מן המצוה', ופטורים בהם בין במצוות שבין אדם למקום ובין במצוות שבין אדם לחבירו.


תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר