עיקרון העברת מסרים / רפי זברגר

שבועות מא ע''ב

הקדמה

אנו עוסקים בדפים שלנו בנושא פירעון הלוואה, כיצד חייב להתבצע על מנת שנפתור את הלווה. ישנה מחלוקת בגמרא מהי דעתו של רבא בנושא:
• אמר רב פפי משמיה דרבא הלכתא: המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים – רב פפי סובר בשיטת רבא, כי כל הלוואה בעדים חייבים גם לפרוע בעדים.
• ורב פפא משמיה דרבא אמר המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים. ואם אמר אל תפרעני אלא בעדים - צריך לפורעו בעדים.
ואם אמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים - נאמן:
רב פפא סובר בשיטת רבא, שבאופן עקרוני, גם הלוואה בעדים – אין צריך לפרוע בעדים. אלא אם כן, המלווה אמר במפורש בעת ההלוואה, כי הפירעון חייב להיות בעדים, אז גם רב פפא סובר שחייבים לפרוע בעדים. 
אם הלווה אמר למלווה כי פרע בעדים (לשיטת רב פפי, או לשיטת רב פפא כאשר המלווה התנה עם הלווה שחייב לפרוע בעדים), והעדים הלכו למדינת הים ואינם בנמצא כדי להעיד על כך, נאמן הלווה. 
 

הנושא

הגמרא מביאה מספר "מעשים'' אשר קרו, ומתוכם ניתן ללמוד הלכות בנושאים הנוגעים לפירעון הלוואה. אנו נתמקד במעשה השני:
ההוא דאמר ליה לחבריה: כי פרעת לי, פרעין לי באפי בי תרי דתנו הלכתא. אזל פרעיה בין דיליה לדיליה, איתניסו הנך זוזי.
המלווה אמר ללווה: פירעון ההלוואה חייב להיות בפני שני בני אדם ''השונים הלכות'' (תלמידי חכמים). הלך הלווה ופרע בלא עדים כלל, ולאחר מכן נאבד הכסף מיד המלווה באונס. 
תא לקמיה דרב נחמן, אמר ליה: אין, קבולי קבלתינהו מיניה דרך פקדון, ואמינא: ליהוי גבאי פקדון עד דמתרמו בי תרי דתנו הלכתא ומקיים תנאיה.
טוען המלווה בפני רב נחמן: אמנם נכון, קבלתי את כסף ההלוואה, אך אמרתי בליבי, כי מסירת כסף זאת, אינה אלא פיקדון בידי. ואני נחשב כמו שומר חינם על הכסף, עד שיבואו שני תלמידי חכמים, ואז הלווה יאמר בפניהם כי הוא פורע את ההלוואה, כפי שאמנם קבעתי בזמן מתן ההלוואה. מכיוון שכך, ממשיך המלווה וטוען, שומר חינם פטור באונס, לכן בעצם איני חייב באחריותן, והלווה חייב להחזיר לי שוב את כסף ההלוואה (ההחזרה הקודמת אינה אלא פיקדון ולא החזרה!).
אמר ליה (רב נחמן למלווה): כיון דקא מודית דודאי שקלתינהו מיניה - פרעון מעליא הוי! אי אמרת לקיומי תנאיה? זיל אייתינהו, דהא אנא ורב ששת דתנינא הלכתא וספרא וספרי ותוספתא וכולא גמרא. 
פוסק רב נחמן לאור הודעתו של המלווה כי הוא אמנם קיבל את כסף ההלוואה בחזרה, והלווה בעצם התכוון בכך להחזיר את חוב הלוואתו אשר נטל – זה נחשב לפירעון מלא ואמיתי! הדברים שאתה חשבת בליבך, המלווה, אינם מעלים ואינם מורידים כיוון ש''דברים שבלב אינם דברים''. המשיך רב נחמן ואמר למלווה: 
אם ברצונך לקיים את התנאי שאתה הצבת, לך תביא בבקשה את הכסף שקבלת מן הלווה בפניי ובפני רב ששת, ששנינו למדנו הרבה תורה (ספרא, ספרי, תוספתא וכול הגמרא!) ובכך תוכל לקיים את התנאי (פירעון בפני שני תלמידי חכמים).
 

מהו המסר?

לאור פסקו של רב נחמן, אשר קבע כי למרות התנאי המפורש של המלווה, כי הלווה חייב לפרוע את ההלוואה בפני שני תלמידי חכמים, והדבר לא נעשה. למרות זאת ואף על פי כן, פירעון ההלוואה תקף, כיוון שהמלווה מודה בפה מלא כי קיבל את כסף ההלוואה. העובדה שהוא החשיב בליבו את מסירת הכסף כפיקדון אינה נחשבת, כיוון שאלו אינם אלא ''דברים שבלב'' ואינם נחשבים.
ניתן ללמוד מכך מסר מעניין לחיים: כל דבר שאנחנו חושבים עליו, והוא מיוחס לאנשים אחרים, חייב להיות מובע בפה מלא, כך שהצד השני ישמע, יבין ויפנים את הדברים. אין משמעות למחשבות פנימיות, ולהגיגים בלב, שאינם מובעים כלפי חוץ.
כדאי מאוד לזכור עיקרון זה בחיים, וכל מקום שיש ספק מה נאמר, מה חושבים אנשים, יש להבהיר ולהשמיע בפני כל הנוגעים בדבר, מה נעשה, מה קרה, ולוודא שאמנם המסר נקלט והעובדות ידועות לכולם.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]