הגבלת ענישה / רפי זברגר

שבועות לו ע''ב - לז ע''א

הקדמה

בסוף דף ל''ו אנו פותחים את הפרק החמישי ''שבועת הפקדון''. שבועה זו עוסקת באדם שיש לו כסף של חברו, בין ע''י פיקדון, בין ע''י הלוואה בין ע''י גזלה (גזל מחברו), וכנגד תביעת החבר להשיב לו את כספו, הוא נשבע וטען שאין הוא חייב. אם לאחר מכן, חזר והודה כי שיקר, הרי הוא מתחייב בהשבת סכום הקרן ועוד חומש (חמישית נוספת) וגם מתחייב להביא קרבן הנקרא אשם גזלות. 
עוד למדנו במשנה כי שבועה זו חייבים על: זדון שבועה (זכר בזמן השבועה כי יש בידו כסף של הזולת, וגם ידע שאם יישבע יתחייב בקרבן), וגם חייבים על שגגת שבועה עם זדון פיקדון (זכר כי יש בידו כסף הזולת, אך לא ידע כי מתחייבים בקרבן על שבועת פיקדון בשקר). אך אם אינו חייב על שגגתה גרידתא – אם באמת שכח כי יש לו כסף של הזולת בעת השבועה, וגם שכח את חיוב הקרבן – וזאת כיוון שמצב זה מוגדר כ''אונס'' ולכן פטור מלהביא קרבן.
 

הנושא

מסופר בתחילת הגמרא כי שלושה חכמים: רב אחא בן הונא, רב שמואל בן רבה בר בר חנה ורב יצחק בן רב יהודה למדו הלכות שבועות בבית המדרש של רבה. פגע בהו רב כהנא אמר להו: הזיד בשבועת הפקדון והתרו בו מהו?
רב כהנא פגש את החכמים הנ''ל ושאל אותם שאלה: מה הדין במקרה שעדים התרו באדם אשר עמד להעיד שבועת הפיקדון, ואמרו לו: אם תעיד ותכפור בכך שאתה חייב כסף לזולת, וזאת תהיה שבועת שקר, אזי תחייב בקרבן, והוא בכל אופן העיד בשקר? שאל רב כהנא: במה הוא מתחייב, האם במלקות (עבירה על לאו בתורה לאחר התראה לפני ביצועה מחייבת מלקות), או בקרבן (אולי אם מתחייב במלקות, הוא נפטר מן הקרבן) או בשניהם גם יחד?
הגמרא מביאה שלושה צדדים אפשריים לתשובה על השאלה:
1. כיון דחידוש הוא דבכל התורה לא אשכחן מזיד דמייתי קרבן והכא מייתי קרבן לא שנא אתרו ביה ולא שנא לא אתרו ביה – דין קרבן על שבועת הפיקדון הינה ''חידוש'', שהרי בכל התורה כולה אין מביאים קרבן על מעשה עבירה במזיד, ולכן יכול להיות שחידוש זה תקף גם אם התרו בו לפני המעשה, ויביא רק קרבן במקרה שלנו.
2. או דלמא הני מיליה היכא דלא אתרו ביה אבל היכא דאתרו ביה מילקא לקי קרבן לא מייתי –   ואולי נאמר כי החידוש של הבאת קרבן במזיד הינה רק במקרה ולא התרו בו לפני השבועה, אבל אם התרו בו לפני השבועה, חייב ללקות (כמו על כל לאו בתורה), ואז במקרה שלנו רק ילקה ולא יביא קרבן. 
3. או דלמא הא והא עבדינא – או אולי שמא יביא גם קרבן בגלל החידוש, וגם ילקה בגלל ההתראה. 
שלושת החכמים ענו לרב כהנא ופשטו מברייתא כמו האפשרות השנייה המחייבת מלקות במקרה זה. 
 

מהו המסר?

האפשרות השלישית המחייבת גם מלקות וגם קרבן לכאורה ''בעייתית'', שהרי למדנו במסכת מכות (ד', ב') כי אין מענישים יותר מעונש אחד על מעשה אחד. מסבירים המפרשים, כי כלל זה נכון רק אם שני העונשים ניתנים ע''י בית הדין, אך מכיוון שאצלנו ''עונש'' אחד הוא הבאת קרבן, אינו אלא ''חיוב משמים'' כדי להתכפר על העבירה, אין הכלל תופש ויכול גם ללקות וגם להביא קרבן.
הכלל שאין מענישים יותר מעונש אחד על מעשה, מלמד אותנו כי יש לשים גבולות לענישה. לא להרבות בכך, בוודאי שלא על מעשה אחד. נפנים מסר בבואנו להעניש את ילדינו, ולחשוב כל הזמן כי ענישה היא לא ''לכתחילה'' אלא רק כדי ללמד ולחנך ואינה מהווה מטרה בפני עצמה, לכן יש לשאוף לצמצמה למינימום ובמקביל, להרבות בקבלה ואהבה.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]