סקר
בעקבות מסכת שקלים - האם תרצה ללמוד עוד מסכת מהתלמוד הירושלמי?





 

סביבה חיובית / רפי זברגר

שבועות כא ע''ב 
 

הקדמה

למדנו במשנה בתחילת הפרק את דינו של רבי עקיבא על אדם אשר נשבע שלא לאכול דבר מה, ואכל ממנו כמות קטנה, (כל שהוא, בלשון המשנה) כבר אז חייב. 
 

הנושא

הגמרא מתלבטת בדף שלנו האם דינו של רבי עקיבא הוא במסגרת ''דין כללי'' בכל התורה כולה, או שמא זהו דין ייחודי לדיני שבועות. נציג צד אחד של הבעיה: 
רבי עקיבא בכל התורה כולה כרבי שמעון סבירא ליה, דמחייב במשהו דתניא: רבי שמעון אומר: כל שהוא למכות, ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן. ובדין הוא דבעי איפלוגי בעלמא, והאי דקא מיפלגי הכא - להודיעך כוחן דרבנן, דאף על גב דאיכא למימר הואיל ומפרש חייב - סתם נמי חייב, קא משמע לן דפטרי.
האם רבי עקיבא סובר כמו רבי שמעון, אשר שיטתו בכל התורה כולה "לחייב במשהו" (והצורך בתורה לשיעור ''כזית'', הוא רק לחיוב קרבן בשוגג). והעובדה שרבי עקיבא אמר את דעתו אצלנו בדין שבועות (למרות שזהו דין כללי) כדי ללמדנו את החידוש בדברי חכמים. חכמים אומרים שאם אדם נשבע סתם לא לאכול דבר מה, והוא אכל ממנו שיעור קטן אינו מתחייב, למרות שאם נשבע במפורש שלא יאכל כמות קטנה, ואכל את הכמות הקטנה הוא כן מתחייב. 
ועתה נציג את הצד השני של הבעיה: 
או דלמא, בעלמא כרבנן סבירא ליה, והכא היינו טעמא הואיל ומפרש חייב סתם נמי חייב. 
או שנאמר כי רבי עקיבא לא סובר כמו רבי שמעון אלא כחכמים הסוברים שבכל התורה כולה ''אין חיוב במשהו''.
למרות זאת, סובר רבי עקיבא כי בשבועות כי יש חיוב במשהו, בגלל שיש אפשרות בשבועות להתחייב במשהו, כאשר נשבע במפורש על ''אכילת משהו'', לכן, גם אם אינו מפרש, יהיה חייב לרבי עקיבא במשהו.
נציג את הניסיון השני לפשוט את הבעיה שהועלתה בגמרא: 
תא שמע: רבי עקיבא אומר, אנזיר ששרה פתו ביין ויש בה כדי לצרף כזית – חייב. ואי סלקא דעתך בעלמא כרבי שמעון סבירא ליה למה לי לצרף?
כדי להבין ניסיון הוכחה זה, נקדים ונאמר מספר הלכות בדיני נזירות:
1. נזיר אסור באכילת ענבים ובשתיית יין. למרות שבדרך כלל שיעור שתיה הוא ''רביעית'', בשתיית יין של נזיר האיסור הוא כבר בשיעור של כזית.
2. בכל התורה כולה מתחייבים על אכילת איסור, רק אם אוכלים שיעור (כזית וכדו') שהוא כולו של איסור. 
בנזירות, אנו לומדים מפסוק מפורש בתורה, כי גם אם האסור מצטרף להיתר, ורק ביחד יש את השיעור – גם אז מתחייבים (למרות שאכלו או שתו חלק אסור וחלק מותר).
רבי עקיבא אמר בדין לעיל, כי אם נזיר שרה (הכניס) את הפת שלו בתוך יין, והשיעור של היין ביחד עם הפת הוא זית, גם אז - הנזיר יהיה חייב מלקות (אם עשה זאת במזיד). 
מוכיחה מכאן הגמרא, כי רבי עקיבא לא סובר בכל התורה כולה כרבי שמעון, המחייב על ''כל שהוא''. שהרי, אם הנזיר היה חייב בכל שהוא, אין צורך לצרף את הפת כדי שיעבור על איסור שתיית היין, שהרי שתה כל שהוא יין. 
מכאן ומעוד מקורות, מוכיחה הגמרא, כי רבי עקיבא סובר כחכמים בכל התורה כולה, ורק בשבועות מחייב בכל שהוא. 
 

מהו המסר?

במסגרת ההוכחה לעיל, הזכרנו את ''דין הצירוף'' בנזירות. זהו דין שנראה על פניו תמוה למדי. מדוע קובעת התורה כי נזיר השותה כמות קטנה מאוד של יין (שעליה לא מתחייבים) אשר ספוגה בתוך הפת, וביחד מהווים שיעור של כזית, מדוע מתחייב הנזיר, הרי לא שתה בפועל שיעור של יין אסור? מדוע הלחם, שהוא מותר לנזיר, מצטרף ליין ומהווים ביחד שיעור האסור לנזיר, עד כדי חיוב מלקות?
כנראה שהתורה רצתה ללמד אותנו מסר חשוב בהלכה זו. ''דבר טוב'' המצטרף ל''דבר לא טוב'' יכול להפוך בקלות להיות גם ''דבר לא טוב''. הפת, למרות שאם הנזיר יאכל כמות גדולה ממנה, לא יתחייב, אם בכל אופן אכל אותה ביחד עם היין הרי היא ''הופכת'' להיות ''דבר אסור''.
''תכונה'' הזאת, קיימת לא רק בפת ויין, אלא גם בבני אדם. אנשים המוגדרים כ''אנשים טובים'' יכולים להפוך כהרף עין ל''אנשים פחות טובים'' אם יתחברו לאנשים ''לא טובים''. ''החבורה מקלקלת'' ועושה פלאים בנפשו של האדם. למרות תכונותיו הטובות, אם הוא יתחבר לאדם או לקבוצה לא טובה, הרי יש חשש גדול של ''היטמעות'' וקליטת תכונות פחות טובות שיש באותה חבורה.
לכן, יש להשתדל מאוד לעטוף את ילדינו בחבורה טובה של ילדים ואנשים טובים, אשר ילמדו מהם רק דברים טובים.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: rafi.zeberger@gmail.com

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר