הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"סברא" - דאורייתא
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
שבועות כג ע"א
גמ'. אמר רבי חייא בר אבין אמר שמואל: שבועה שלא אוכל, ושתה - חייב,
איבעית אימא: סברא, ואיבעית אימא: קרא.
איבעית אימא סברא, דאמר ליה אינש לחבריה: נטעום מידי, ועיילי ואכלי ושתו.
ואיבעית אימא קרא, שתיה בכלל אכילה,
דאמר ריש לקיש: מנין לשתיה שהיא בכלל אכילה? שנאמר: +דברים י"ד+ ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך ותירושך,
ותירוש חמרא הוא, וכתיב ואכלת.
1.
הביטוי "איבעית אימא סברא איבעית אימא קרא" - כ 8 מופעים בש"ס [כולל כפולות], ותמיד ה"סברא" לפני ה"קרא".
וכשהגמרא מפרטת את המקורות ב- 6 פעמים היא מביאה את הסברא עצמה לפני שהיא מביאה את הלימוד מהפסוק, ובשני מופעים להיפך, היא מביאה את הלימוד מהפסוק לפני שהיא מביאה את הלימוד מכח סברא.
2.
נשאלת שאלה הידועה: מדוע זקוקים אנו לשני סוגי ההוכחות? ויותר מזה: האם לימוד מ"סברא" שווה ערך ללימוד מכח פסוק מהתורה?
3.
אנציקלופדיה תלמודית כרך ב, [אסור דאוריתא] עמוד עד טור 2
דבר הנלמד מסברא*, אף הוא כאיסור תורה, עד ששאלו: "למה לי קרא סברא הוא"4. ודוקא בסברא פשוטה, אבל כשאין הסברא פשוטה כל כך צריך פסוק להשמיענו הסברא.
מקורות:
4. כתובות דף כב א ועוד. ועי' שבת צו ב ותוס' שבועות דף כב ב ד"ה איבעית אימא ופני יהושע ברכות דף לה א. ועי' חזקוני בראשית ז כא: "יש כמה מצוות שחייבים בני אדם לשמרן מכח סברת הדעת אף על פי שלא נצטוו". ועי' בית האוצר מערכת א כלל קלא. וע"ע סברא.
4.
אחד המקורות לעיקרון הנ"ל ש"סברא" גם היא שוות ערך לדין תורה היא סוגייתנו, ובעיקר בתוס':
תוספות מסכת שבועות דף כב עמוד ב:
איבעית אימא קרא כו' - בספ"ק דקדושין דף לה, גבי כל שישנו בהשחתה אמר הכי וכן בכמה מקומות
ותימה כיון דאיכא סברא ל"ל קרא דהכי פריך בפ"ב דכתובות דף כב, גבי הא דאמר רב הונא מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר למה לי קרא סברא הוא הוא אסרה הוא שרי לה
ויש לחלק דיש דברים שאין הסברא פשוטה כל כך וצריך הפסוק להשמיענו הסברא.
יוצא מסיכום דברי התוס' שבכל המקומות שהגמרא מביאה גם סברא וגם פסוק הכוונה היא שהסברא לא לגמרי פשוטה ואפשר שלא לקבל אותה, ולכן זקוקים לפסוק.
5.
אולם נשארת השאלה: אם יש מקור בפסוק מדוע יש להביא גם סברא?
5.1
אלא – כך משמע מתוס' – שמהפסוק לא לומדים את הדין כגזירת הכתוב, אלא לומדים מהפסוק את הסברא, ומכח הסברא לומדים את הדין. וכנראה, שבמקום שהסברא לא קיימת הרי שהדין לא יחול, ואילו אם היינו לומדים רק מפסוק – כגזירת הכתוב – יתכן שאפילו במקום שאין סברא, הדין יישאר בתוקפו.
6.
להרחבת העניין:
כעקרון "סברא הוא" - תוקפו מדאורייתא. ה"פני יהושע" בתחילת פרק שישי בברכות מוכיח ש"סברא" היא מדאורייתא. שהרי כמה פעמים בש"ס הגמרא שואלת בשביל מה צריך פסוק ללמוד את הדין המסויים, הרי ניתן ללמדו מסברא. משמע שגם מסברא התוקף של הדין הוא מדאורייתא.
7.
שואל על כך הצל"ח, גם בתחילת פרק שישי בברכות, אם כך, מדוע התורה כתבה את המצוות השכליות, הרי ניתן היה ללמוד אותן מסברא.
על זה ניתן לענות, שבדרך כלל הסברא היא רק על פרט מסויים של הדין ואילו מהפסוקים, בדרך כלל, לומדים יותר מפרט אחד, ומלבד החלקים ה"סברתיים" לומדים גם פרטים "לא סברתיים".
8.
ראה בספר "מפענח צפונות" לרב מ"מ כשר, פרק ו, עמ 29, שמביא יסוד גדול בהבנת העניין:
... "היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם", התכוונו לומר, שהרבה חוקי התורה יצר הקב"ה בטבע העולם, וכשאנו מתבוננים בטבע המציאות של העולם אפשר ללמוד ממנה הרבה מחכמת התורה.
ולפי דברינו למעלה בביאור הרעיון "סברא היא קרא למה לי?" יש לפרש שנתכוונו גם לכך, שהקב"ה היה מביט בתורה ובורא את העולם, כלומר, את האדם, מבחר היצירה, וחנן אותו בשכל ישר והגיון בריא כמו 'אשר עשה הא' את האדם ישר' (קהלת ו כט), ששכלו יתאים בהרבה דברים עם רצון הבורא, כדברי האור זרוע שהבאנו למעלה ש"סברא דאורייתא"
כלומר, "סברא – דאורייתא" הכוונה שה' ברא לאדם שכל שיחשוב כמו רצון ה'.
גם בסוגייתנו יש לומר שהעיקרון ששתיה נכללת ב"אכילה" היא פרט מהדין בכללו.
הדין הכללי הוא "שבועה שלא אוכל" – והעונש על העובר על השבועה. באה הסברא ומוסיפה פרט אחד: כשנשבע על "אכילה" הרי כלול בזה גם "שתיה".
9.
כאשר הגמרא מביאה את הסברא ואת הפסוק היא משתמשת בביטוי "איבעית אימא"[=אם תרצה – אמור כך...]. בדרך כלל ביטוי זה מופיע בש"ס כאשר הגמרא מביאה יותר מתרוץ אחד, אז על התרוץ השני והלאה [ולפעמים כבר מהתרוץ הראשון] הגמרא משתמשת בביטוי הנ"ל.
9.1
בסוגייתנו שמואל אמר דין והגמרא מביאה שני מקורות להסבר הדין. אין כאן קושיה ותרוץ.
לעניין סוגייתנו יש הסברים נוספים לצורך בפסוק וגם בסברא: [ראה ב"מתחבתא" - "ילקוט ביאורים", עמוד רל]
10.
הסבר אחד – "תורת חיים" - : הסברא באה ללמד שכאשר אנשים אומרים שברצונם לטעום הם מתכוונים לאכילה ולשתיה, כי השתיה שייכת לאכילה, אלא שהאכילה היא העיקר הכל נקרא על שמה. והלימוד מהפסוק מוסיף "גדר" נוסף והוא, ששתיה נכללת ממש במושג "אכילה".
11.
הסבר שני – החתם סופר – לפי הסברא יתכן לומר שהאדם התכוון גם לאכילה וגם לשתיה [בנפרד] ואז חייב על שני איסורים, לכן בא הפסוק ללמדנו שחייב רק משום "שם" אחד – אכילה – וחייב רק על איסור אחד.
12.
יוצא, אפוא, לפי שני ההסברים ששני הלימודים בגמרא משלימים זה את זה.
12.1
בכל מקרה, משמע משני ההסברים שבסופו של דבר הלימוד מהפסוק הוא המכריע, אלא שהסברא מועילה להבין את החידוש שבפסוק, וללא הסברא יתכן שהיינו מסבירים את הפסוק באופן שונה.
