הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"מהו דתימא... קמ"ל"
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
שבועות כב ע"א
ואמר רבא: מחלוקת - בשלא אוכל, אבל בשלא אטעום - דברי הכל בכל שהוא.
פשיטא! מהו דתימא: ליטעום נמי כדאמרי אינשי, קמ"ל.
מבנה הסוגיה:
1.
דינו של רבא:
ואמר רבא: מחלוקת - בשלא אוכל, אבל בשלא אטעום - דברי הכל בכל שהוא.
כלומר, שיעור טעימה לעניין שבועה - בכל שהוא [ולא בכזית].
2.
מקשה הגמרא:
פשיטא!
הדין של רבא בבאור המחלוקת במשנה ברור מאליו ומדוע יש לומר אותו. הרי אם אדם אוסר על עצמו בפירוש "טעימה" - ולא אמר בלשון אכילה - ברור שכוונתו לאסור על עצמו אפילו בשיעור "כלשהו". כי בנדרים ובשבועות הולכים אחר לשון האדם.
3.
מיישבת הגמרא:
מהו דתימא: ליטעום נמי כדאמרי אינשי, קמ"ל.
זהו מבנה משפט נפוץ בש"ס כדי לענות על "פשיטא": "מהו דתימא... קא משמע לן", כלומר, אפשר למצוא סיבה שהדין צריך היה להיות שונה - ואדם כן מתכוון ב"טעימה" לשיעור כזית,
3.1
לכן רבא הדגיש - קמ"ל - את הדין "בכל שהוא", כדי ללמדנו שהסיבה לשנות את הדין אינה נכונה, ובאמת שיעור טעימה הוא בכל שהוא ולא בכזית.
4.
ואמנם כך פוסק הרמב"ם - הלכות שבועות פרק ד הלכה ב:
נשבע שלא יטעום כלום ואכל כל שהוא חייב.
5.
בספר "כללי שמואל":
"שלד - מהו דתימא - בכל דוכתא דאמרינן כה"ג לא נשאר כן, והכי קאמר: אי לאו הכי הוא הוה אמינא כך וכך קמ"ל דלא.
כלעיל בסעיף 3.1
5.1
המשך דבריו:
ויש מהו דתימא שכך הוא האמת, בפ"ק דנזיר דף ב ב, מהו דתימא פיו ולבו שוין בעינן,
לפעמים מסקנת הגמרא היא דווקא לפי האמור ב"מהו דתימא"!
5.2
והכריתות מיישבו כפי השיטה, והכי קאמר, מהו דתימא אנן לפי האמת בעינן פיו ולבו שוין והכא לא הוי פיו ולבו שוין קמ"ל דהוי פיו ולבו שוין וכן אחרים מתיישבים על זה הדרך
ה"כריתות" סובר שגם הדוגמא במסכת נזיר - לעיל בסעיף 5.1 - מתאימה להסבר הרגיל כבסעיף 3.1, אלא שהקמ"ל מלמד שהמציאות בסוגיה שונה, ולכן האמור ב"מהו דתימא" נשאר תקף, ולא הובא רק כ"הוה אמינא".
5.3
והוא מסכם:
ונ"ל לומר דאומרו קמ"ל סובל שני פרושים אם שבא לסתור מהו דתימא וכו' כדרך שיטת הגמרא כלומר אם יעלה בדעתך להקשות מאי קמ"ל
אשיב לך דאי לא קאמר הכי הוה אמינא איפכא קמ"ל, מהו דתימא קמ"ל, והדרך הזה הוא דקאמר הכא מהו דתימא פיו ולבו שוין בעינן זהו שקמ"ל והוי כאלו אמר קמ"ל פיו ולבו שוין בעינן. "
6.
סיכום: כעיקרון, הכלל או הדין שמופיע אחרי הביטוי "מהו דתימא" = [מהו שתאמר], לא מתקבל. וזוהי המשמעות גם של הביטוי בסוף הקטע "קא משמע לן" [=שמשמיע לנו] - משמיע לנו שה"הוא אמינא" לא מתקבלת.
6.1
ובסוגייתנו, הקמ"ל משמיע לנו שטעימה איננה כאכילה ואדם מתכוון בטעימה לשיעור "כלשהו".
6.2
או שהכווונה היא שבאמת טעימה בלשון בני אדם היא לשיעור "כזית", אבל כאשר אדם נשבע שלא לטעום הוא מתכוון ל"כלשהו".
6.3
לפי זה יוצא שהתוכן של "מהו דתימא..." - דהיינו שטעימה היא כאכילה - נשאר נכון גם למסקנה, - וכאמור לעיל בסעיף 5.1 - אלא שהקמ"ל בא לומר שבשבועה זה לא כך. [תלוי בראשונים שמקשים כאן: הרי בשבועות הכל תלוי בלשון בני אדם...]
6.4
בספר "כללי שמואל" מוסיף שלעיתים אין הדבר כך, אלא המשמעות של ה"קמ"ל" היא הפוכה. דהיינו, הביטוי "קמ"ל" משולב בתוך ה"מהו דתימא". כלומר: מהו דתימא שנאמר קמ"ל שהדין הוא כך וכך, ואז יוצא שהדין אחרי "מהו דתימא" כן מתקבל ולא נדחה.
אבל פרוש זה לא מתאים בסוגייתנו.
7.
ההתלבטות בין שתי המשמעויות של "קא משמע לן" היא רק כאשר המשפט בגמרא מסתיים בביטוי "קמ"ל". אולם, לפעמים הגמרא עצמה מדגישה אחרי ה"קמ"ל" את מה שכן משמיע לנו.
