הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר; "אמר רב... אמר רב... אמר רב..."
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
שבועות כא ע"א
כי אתא רבין א"ר ירמיה א"ר אבהו א"ר יוחנן: אכלתי ולא אכלתי - שקר, ואזהרתיה +ויקרא י"ט+ מלא תשבעו בשמי לשקר, אוכל ולא אוכל עובר +במדבר ל'+ בלא יחל דברו, ואי זו היא שבועת שוא? נשבע לשנות את הידוע לאדם.
אמר רב פפא: הא דרבי אבהו - לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר;
דאמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם אמר רב יצחק א"ר יוחנן, ר' יהודה אומר משום ר' יוסי הגלילי: כל לא תעשה שבתורה, לאו שיש בו מעשה - לוקין עליו, ושאין בו מעשה - אין לוקין עליו,
חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם.
נשבע מנלן? א"ר יוחנן משום רשב"י, אמר קרא: +שמות כ'+ לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא כי לא ינקה, ב"ד של מעלה אין מנקין אותו, אבל ב"ד של מטה מלקין אותו ומנקין אותו.
א"ל רב פפא לאביי, דלמא הכי קאמר רחמנא: לא ינקה כלל!
אי כתיב כי לא ינקה - כדקאמרת, השתא דכתיב כי לא ינקה ה', ה' הוא דאינו מנקה, אבל ב"ד של מטה מלקין אותו ומנקין אותו
1.
הגמרא מביאה תחילה את דברי חכמים שונים בשם רבי יוחנן. הגמרא מביאה 3 אמוראים [3 דורות] שכל אחד מהם אמר בשם רבו עד רבי יוחנן.
2.
מדברי הגמרא משמע שכאשר הביטוי שמובא בגמרא הוא "אמר רב... אמר רב... אמר רב..." - 3 פעמים ומעלה - הכוונה היא, שהחכם האחרון [שמופיע ראשון ברשימה] שמע את הדין מרבו, והוא שמע מרבו, שהוא עצמו [רבו] קיבל זאת מרבו וכו'.
3.
ולכן הגמרא ממשיכה את הדיון בסוגיה, ורב פפא מסביר, שרבי אבהו "לאו בפירוש איתמר..." כלומר, שרבי ירמיה לא שמע את הדין ממש מרבו - שרבי אבהו שמע מרבי יוחנן - אלא רבי ירמיה הסיק זאת מדברי רבי אבהו בדרך עקיפה באופן שרבי אבהו הסביר את דברי רבי יוחנן [כך משמע מדברי רש"י].
4.
אולי ניתן להסיק מכאן שבדרך כלל הכוונה היא [בביטוי הנ"ל] שבאמת האמורא המאוחר שמע ישירות מהאמורא המוקדם [תלוי בפער הדורות], אלא שכאן בא רב פפא ללמדנו שזהו מקרה חריג ורבי אבהו לא שמע הדין ישירות מרבי יוחנן.
5.
וראה עוד בהרחבה בגמרא מהדורת "מתיבתא", "ילקוט באורים", עמוד רה, שמביא פרוש שדברי רבי יוחנן עצמו לא נאמרו בפירוש.
6.
משמעות הביטוי "לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר":
מבוא התלמוד לר' יוסף בן עקנין פרק ג
נט. כל היכא דאיתמר בה הא לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר מהלכה אחרת היא או מפרק אחר, ובפירש נאמר מאותה ההלכה לאותה דגורס בה.
הוא מסביר שמשמעות המושג היא: הדין של החכם המוקדם נאמר בסוגיה אחרת ולא על הסוגיה המדוברת.
6.1
נראה לי מדבריו שאין הבחנה אם התלמיד שמע ממש את דברי רבו או שהיה צריך לדקדק בדבריו ולהוציא מהם את המסקנה.
7.
הליכות עולם שער שני פרק א:
כה. כל היכא דאמרינן הא דפלוני לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר הכי פירושה לאו בפירוש אמרה ממש להא מילתא אלא מכלל דבריו שאמר במקום אחר שמעינן לה, ומה שיש לדקדק בשיטה זו אכתבנו בפ"ב בס"ד:
דומה לאמור לעיל בסעיף 6.
8.
הליכות עולם שער שני פרק ב:
כב. פעמים כשהוא אומר הא דפלוני לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר פריך ואי מכללא מאי, כלומר ואי נמי מכללא מאי הוי הא שפיר שמעינן לה מכללא כמו בפירוש,
ופעמים לא פריך ואי מכללא מאי.
ויש לומר דלא שייך להקשות ואי מכללא מאי אלא היכא ששואל הא דפלוני בפירוש איתמר או מכללא איתמר ומייתי כללא ומסיק בפירוש איתמר אז שייך למיפרך ואי מכללא מאי משום דכיון דקא טרח ומהדר לאסוקי דבפירוש איתמר ולא מכללא נראה שיש גריעות בכלל.
כי הא דפרק הבא על יבמתו אמר ר' יעקב בר אידי אמר ריב"ל הלכה כר' שמעון בן יוחאי א"ל רבי זירא לרבי יעקב בר אידי בפירוש שמיע לך או מכללא שמיע לך מקשה ואי מכללא מאי ומתרץ משום דאיכא למימר שאני התם וכו', וכן כל כי האי גוונא,
אבל בכל מקום שאומר לפי האמת הא דפלוני לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר
כגון ההיא דשבועות פ"ג [שבועות דף כא] אמר רב פפא הא דרבי אבהו לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דאמר רב אידי בר אבין וכו' ודכוותה טובא
בכל כי האי גוונא לא שייך להקשות ואי מכללא מאי משום דקושטא קאמר:
ה"הליכות עולם" מסביר בסוגייתנו, שהגמרא לא שואלת "ואי מכללא מאי?" [כמו בכמה מקומות בש"ס] מפני שזאת האמת שהדין נלמד דוקא "מכללא" ולא בפירוש.
9.
אבל עדיין, לענ"ד, יש להקשות על עצם הדיון בזה, כאשר חכם אומר שרבו אמר משהו מדוע עלינו לחקור האם הוא מצטט אותו או שמא "רק" כך הוא הבין מדבריו!
10.
ונראה לענ"ד לומר [חידוש]: אם חכם אמר ששמע את הדין בפירוש מרבו, הרי שלפנינו 2 חכמים שאומרים את אותו דין, אבל אם התלמיד "רק" הבין מדברי רבו שכך הוא הדין, הרי שניתן לחלוק על התלמיד ולומר שאפשר להבין מדברי רבו גם אפשרות אחרת.
11.
לגבי הכרעת הלכה עדיין יש מקום להסתפק: האם כאשר חכם אומר ישירות מרבו – שניהם נחשבים כ 2 דעות [לצורך הכרעה כרבים נגד היחיד] או דווקא להיפך: אם החכם "רק" מצטט את דברי רבו שניהם נחשבים כדעה אחת, אולם אם התלמיד אמר את הדין מכיון שכך הבין מדברי רבו יתכן שדווקא במקרה כזה יש לפנינו 2 דעות.
