הגברת המוטיבציה / רפי זברגר

שבועות טז ע''א 
 

הקדמה

בהקדמה לדף הקודם הזכרנו את המשנה בתחילת הפרק העוסקת ב''תוספת העיר והעזרות''. המשנה קבעה שם שכדי להוסיף קדושה על ירושלים או על העזרה, יש להביא מלך, נביא, אורים ותומים, סנהדרין של שבעים ואחד ועוד. 
אדם טמא שנכנס לעזרה או לתוספת עזרה שנקבעה לפי הכללים, הרי הוא חייב כרת במזיד, וקרבן עולה ויורד בשוגג.
המשנה קבעה בנושא ''תוספת עזרה'': וכל שלא נעשית בכל אלו - הנכנס לשם אין חייב עליה:
אם הוסיפו לעזרה, אך לא לפי הכללים שהובאו לעיל, אין המקום קדוש, ולכן אדם שנכנס לשם בטומאה – אינו חייב.
 

הנושא

בגמרא יש מחלוקת כיצד להסביר את הכלל שצוטט לעיל: 
איתמר רב הונא אמר "בכל אלו" תנן. רב נחמן אמר "באחת מכל אלו" תנן. 
רב הונא סובר כמו הגרסה שלנו, המחייבת את כל המרכיבים יחדיו, כדי להוסיף קדושה על ירושלים או בית המקדש. לפי רב נחמן, מספיק מרכיב אחד מכל אלו כדי להוסיף לעזרה, ולקבוע תוספת קדושה לעזרה, ואם טמא ייכנס לשם – יהיה חייב. הגמרא מביאה ברייתא לחזק את דעת רב הונא:
תא שמע אבא שאול אומר שני ביצעין היו בהר המשחה תחתונה ועליונה, תחתונה נתקדשה בכל אלו, עליונה לא נתקדשה בכל אלו אלא בעולי גולה שלא במלך ושלא באורים ותומים.
שני ביצות (אגמי מים) היו בשיפולי הר הזיתים. התחתונה התקדשה בכל המרכיבים המנויים במשנה (מלך, נביא וכו'), ולעומתה, העליונה נתקדשה ע''י העולים שעלו מהגולה לארץ ישראל, ללא כל המרכיבים הללו. 
הברייתא ממשיכה לפרט, מהם הדינים הלכה למעשה ביחס לשתי הביצות:
תחתונה שהיתה קדושתה גמורה - עמי הארץ נכנסין לשם ואוכלין שם קדשים קלים אבל לא מעשר שני, וחברים אוכלין שם קדשים קלים ומעשר שני, עליונה שלא היתה קדושתה גמורה - עמי הארץ היו נכנסין שם ואוכלין שם קדשים קלים אבל לא מעשר שני, וחברים אין אוכלין שם לא קדשים קלים ולא מעשר שני.
היחס של החברים (תלמידי חכמים) לשני המקומות הללו ברור ומובן לחלוטין, ביצה תחתונה שנתקדשה כמו שצריך, ולכן יש בה קדושה כמו בעיר עצמה, נהגו שם החברים לעשות בדיוק כמו בעיר ירושלים – לאכול מעשר שני וקודשים קלים (הנאכלים בכל העיר), ובביצה העליונה שלא נתקדשה כדין – לא אכלו לא מעשר שני ולא קדשים קלים.
את התנהגותם של עמי הארץ צריכים להבין ולהסביר. מדוע לא אכלו מעשר שני בביצה התחתונה שהייתה קדושה לגמרי, ומדוע אכלו קודשים בביצה העליונה שלא הייתה קדושה כלל. רש''י מסביר בהרחבה את שורש התנהגותם: במעשר שני יש ''הבטחה'' של הקדוש ברוך הוא מן הפסוק (דברים י''ד, כ''ב): עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר– עשר בשביל שתתעשר. ומכיוון שבהמשך הפסוקים על מעשר שני כתוב (שם כ''ג): וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם... לכן הם ''הקפידו'' יתר על המידה, וביקשו לאכול מעשר שני דווקא בתוך חומות ירושלים כדי לממש את ''עשר בשביל שתתעשר''. לעומת זאת, בנושא קודשים הם ''לא כל כך הקפידו'' ולכן אכלו גם מחוץ לחומות. וכשאמרו להם שיש הבדל בין ביצה תחתונה לעליונה, הם לא שמו ליבם לכך, אלא ''החליטו'' שאם אוכלים בביצה התחתונה אין מניעה לאכול קודשים גם בביצה העליונה, למרות שיש איסור בכך, שהרי מקום זה לא נתקדש כיאות, ואין בו קדושה. 
 

מהו המסר?

1. למדנו שהבטחה ל''עושר'' (עשר בשביל שתתעשר) גורמת לאנשים מוטיבציה גדולה ''להדר''. אמנם עמי הארץ לוקחים את המוטיבציה ''למקומות מיותרים'', אבל העיקרון ברור.
מכאן ניתן ללמוד עד כמה ''נתינת שכר'' משמעותית לגבי מוטיבציה לעשות דברים. כך גם בחינוך, אנו משתמשים באפשרות זו של נתינת שכר כדי למנף ביצועים. השכר יכול להיות משהו מוחשי כמו סוכריה בגיל צעיר או משחק בגיל יותר מבוגר, אך בהחלט יכול להיות גם מילים חמות וטובות, שבהרבה מקרים ''שוות'' אף יותר משכר חומרי.
2. למדנו היום גם ''מסר רוחני''. עמי הארצות, שאינם מחויבים בהכרח לאמת, עושים כפי הבנתם, למרות שפעמים יכול להיות שהם עוברים על איסור מפורש, כמו אכילת קודשים מחוץ למקומות שנתקדשו (ביצה עליונה), ולפעמים הם גם ''מחמירים'' במקומות שאין שום עניין וצורך להחמיר בהם.
אנו לא צועדים בעקבות עמי הארצות, אלא מנסים ללמוד תורה מפי חכמים (חברים) אשר דרכם סלולה אך ורק לפי האמת ההלכתית הצרופה. .


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]