הורה המוחל על כבודו / רפי זברגר

שבועות יג ע''א  
 

הקדמה

למדנו במשנה הראשונה במסכת: ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים מכפרין, ועל שאר עבירות שבתורה הקלות והחמורות הזדונות והשגגות הודע ולא הודע עשה ולא תעשה כריתות ומיתות בית דין שעיר המשתלח מכפר. כלומר, על עבירות שאינן טומאת מקדש וקודשיו, עברות קלות וחמורות, עשה ולא תעשה, שוגג ומזיד, נודע לו או שלא נודע לו – על כל אלה, שעיר המשתלח מכפר. 
בתחילת הדף שלנו, קבעה הגמרא, כי קטע זה במשנה הוא לפי רבי (יהודה הנשיא) הסובר כי יום הכיפורים מכפר גם לאדם אשר אינו שב בתשובה. 
 

הנושא

בהמשך, מקשה הגמרא: ומי מצית מוקמת לה כרבי? והא מדסיפא רבי יהודה היא - רישא נמי ר' יהודה היא
כיצד ניתן להעמיד את המשנה כרבי, והרי הסיפא של המשנה היא לפי רבי יהודה (חכם אחר שנקרא גם רבי יהודה, אך לא היה נשיא), ואומרת הגמרא, כי אם הסיפא של המשנה הולכת לשיטת רבי יהודה, גם הרישא חייבת ללכת כמותו?
הגמרא מוכיחה שהסיפא הולכת לשיטת רבי יהודה: דקתני סיפא: אחד ישראל ואחד כהנים ואחד כהן משוח, ומאן אית ליה האי סברא? רבי יהודה, מכלל דרישא ר' יהודה.
המשנה בהמשך הקטע לעיל, קובעת כי שעיר משתלח מכפר גם על הכוהנים, וסברה זו היא לשיטת רבי יהודה. לאור זאת מסכמת הגמרא: גם הרישא צריכה להיות לפי רבי יהודה.
מתרץ רב יוסף על קושיא זו: רבי היא וסבר לה כר' יהודה. הסיפא הינה אמנם גם לשיטת רבי, אבל רבי סובר כמו רבי יהודה. כלומר, כל המשנה היא לשיטת רבי, אך בחלק מסוים הוא סובר כמו רבי יהודה. 
אביי מנסה להבהיר לנו את היחס בין שיטת רבי לשיטת רבי יהודה: 
דוקא קאמר מר: רבי סבר לה כר' יהודה, אבל רבי יהודה לא סבר לה כרבי, או דלמא: מדרבי סבר לה כרבי יהודה אף רבי יהודה סבר לה נמי כרבי, מיהו אורחא דמילתא קתני למימר דתלמיד סבר לה כרביה. 
האם כשאמרנו שרבי סובר כמו רבי יהודה, אנו ''מדייקים'' ואומר שאמנם רבי סובר כרבי יהודה, אך רבי יהודה לא מסכים לדעת רבי, או שמא נאמר שיש ''יחס הדדי שווה'' וגם רבי יהודה סובר כמו רבי, אם כן, מדוע הזכרנו רק שרבי סובר כרבי יהודה ולא הזכרנו את ההיפך, כנראה ללמד אותנו ''דרך ארץ'' ולומר כי ניתן לומר שהתלמיד סובר כרבו, אך לא ראוי לומר כי הרב סובר כמו תלמידו. 
תשובת הגמרא: אין - דוקא קאמינא: רבי סבר לה כרבי יהודה אבל ר' יהודה לא סבר לה כרבי. 
האפשרות הראשונה היא הנכונה: רבי סובר כרבי יהודה, אך רבי יהודה לא סובר כמו רבי. 
 

מהו המסר?

למדנו בשאלה האחרונה אשר הוזכרה לעיל, כי ''דרך ארץ'' לומר על תלמיד אשר סובר כמו הרב שלו, אך אין זה דרך ארץ לומר הפוך. ננסה לבחון שאלה דומה גם ביחסי הורים וילדיהם. האם נכון לומר כי ההורים סוברים כמו ילדיהם?
נראה, שאם ההורים אינם מקפידים ומוחלים על כבודם, הרי שניתן לומר כי ההורה סובר כמו ילדו.
אמנם למדנו שני כללים במסכת קידושין, הקובעים כי ''רב שמחל על כבודו – אין כבודו מחול'', אך ''אב שמחל על כבודו – כבודו מחול''. אולי נרהיב עוז ונאמר, כי כאשר הקשרים בין ההורים לילדיהם הוא חיובי וטוב, אין שום בעיה להורה לומר לילדו: "אני מסכים אתך", ללא חשש ומורא לכבודו. ההיפך אולי: אם הילד מרגיש כבוד והערכה מצד ההורה, עד כדי שההורה אינו בוש לומר לו כי הוא סובר כמו ילדו, הרי שהכבוד וההערכה יהיו הדדים, וגם הילד יכבד ויעריך את הורהו.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]