הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

מי הם "חכמים"

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

שבועות יב ע"א

 

איתיביה, אמרו לו לר' שמעון: מהו שיקרבו זה בזה? אמר להו: יקרבו, אמרו לו: הואיל ואין כפרתן שוה, היאך הן קריבין אמר להן: כולן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו; ואמאי? לימא: לב ב"ד מתנה עליהן! ר' שמעון קאמרת? ר"ש לית ליה לב ב"ד מתנה עליהן,
דאמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם א"ר יוחנן: תמידין שלא הוצרכו לצבור, לדברי רבי שמעון - אין נפדין תמימים, לדברי חכמים - נפדין תמימים.
ורבנן דפליגי עליה דרבי שמעון מאן נינהו?...

מבנה הסוגיה:

1.
רבי יוחנן מציין מחלוקת בין רבי שמעון לחכמים:

איתיביה, אמרו לו לר' שמעון: מהו שיקרבו זה בזה? אמר להו: יקרבו, אמרו לו: הואיל ואין כפרתן שוה, היאך הן קריבין אמר להן: כולן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו; ואמאי? לימא: לב ב"ד מתנה עליהן! ר' שמעון קאמרת? ר"ש לית ליה לב ב"ד מתנה עליהן,
דאמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם א"ר יוחנן:
תמידין שלא הוצרכו לצבור, לדברי רבי שמעון - אין נפדין תמימים,
לדברי חכמים - נפדין תמימים.

הערה: כבר בקטע המצוטט ברור שלפעמים "חכמים"="רבנן"!

1.1
יש לשים לב. מדובר כאן בלשון ייחודית. המחלוקת איננה מפורשת. רבי יוחנן מסיק מה סובר רבי שמעון לגבי "תמידין שלא הוצרכו לצבור" על סמך הכלל של רבי שמעון "לב בית דין מתנה עליהן".

2.
שואלת הגמרא

ורבנן דפליגי עליה דרבי שמעון מאן נינהו?

על סמך מה אומר רבי יוחנן שחכמים חולקים בזה על רבי שמעון.

"מאן נינהו" - במובן כבסוגייתנו - 2 מופעים בש"ס. משהו דומה במסכת עבודה זרה דף מט

3.
אפשרות א:

אי נימא רבנן דקטורת,

דעת חכמים שהובאה במשנה לעיל בדף י בעניין הקטורת:

תלמוד בבלי מסכת שבועות דף י עמוד ב:
והתנן: מותר הקטורת מה היו עושין בה? מפרישין ממנה שכר האומנין, ומחללין אותה על מעות האומנין, ונותנין אותה לאומנין בשכרן, וחוזרין ולוקחין אותה מתרומה חדשה;

זוהי המשנה - מסכת שקלים פרק ד משנה ו:
[*] המקדיש נכסיו והיו בהן דברים ראוין לקרבנות הצבור ינתנו לאומנין בשכרן דברי רבי עקיבא אמר לו בן עזאי אינה היא המדה אלא מפרישין מהן שכר האומנין ומחללין אותן על מעות האומנין ונותנין אותן לאומנין בשכרן וחוזרין ולוקחין אותן מתרומה חדשה:

מדובר ב"סתם משנה" ללא מחלוקת. סוגייתנו מכנה את ה"סתם משנה" הנ"ל כ"רבנן" [="חכמים"]

3.1
הגמרא דוחה:

שאני קטורת, דלא בר רעיה היא!

4.
אפשרות ב:

אלא רבנן דפרה,

מדובר על ברייתא שהובאה לעיל - מסכת שבועות דף יא עמוד ב:
"ותניא: פרה נפדית על כל פסול שבה..."

גם ברייתא זו היא "סתם" - "סתם ברייתא" שאין בה מחלוקת. גם ברייתא זו מוגדרת בסוגייתנו כ"רבנן" - "רבנן דפרה".

4.1
הגמרא דוחה:

דלמא שאני פרה, דדמיה יקרין!

5.
אפשרות ג:

ואלא רבנן דאמרו לו,

מסכת שבועות דף ב עמוד ב
אמרו לו: הואיל ואין כפרתן שוה, היאך קרבין זה בזה?

סוגייתנו מכנה את אלה ש"אמרו לו" כ"רבנן".

5.1
שם מדובר במשנה שבתחילתה הובאו דעות רבי יהודה ורבי מאיר, והגמרא מניחה שאחד משניהם הוא זה שהמשנה שם מכנה אותו כ"אמרו לו" [בלשון רבים=רבנן!].

אולי זה רבי יהודה:

ממאי דר' יהודה היא, והכי קאמר ליה: בשלמא לדידי דאמינא לב ב"ד מתנה עליהן - אמטו להכי יקרבו, אלא לדידך דאמרת לא, אמאי יקרבו?

הגמרא דוחה את ההכרח הנ"ל ואומרת שאולי ה"אמרו לו" מתייחס לרבי מאיר, ולא קשור לנושא סוגייתנו:

ודלמא ר"מ היא, והכי קאמר ליה: בשלמא לדידי דאמינא כל השעירים כפרתן שוה - מש"ה יקרבו, אלא לדידך אמאי יקרבו?

6.

אלא, ר' יוחנן גמרא גמיר לה: לדברי ר"ש - אין נפדין, לדברי חכמים - נפדין.

הגמרא הגיעה למסקנה שרבי יוחנן קיבל במסורת מרבותיו שיש חכמים שחלקו על רבי שמעון והם סוברים שלב בית דין מתנה עליהם - באופן עקרוני - ולכן קרבן של שעיר שנאבד אפשר להקריב אותו ברגל אחר. והחכמים הללו אינם רבי מאיר ורבי יהודה שנאמרו במשנתנו, ולא בבברייתות שעוסקות בדיני פרה אדומה ובדיני הקטורת.

6.1
משמע מהגמרא שגם דעת רבי שמעון נכללת ב"גמרא גמיר לה"!

7.
אמנם, נראה שעדיין ישנו קושי היסטורי: מדוע דעה זו של חכמים – שהגמרא אומרת שהיתה ידועה לרבי יוחנן מרבותיו – לא נכתבה ולא נמסרה בספרות התנאים [משנה, תוספתא, ברייתא] - ואולי יש לומר שדברי חכמים אלה לא נכתבו במפורש [ונחשב כ"מימרא"?] מכיון שאין הלכה כמותם.

8.
תוספת הערות:
כאשר משנה או גמרא מביאה את דעת "חכמים", למי הכוונה בדיוק?

8.1
בסוגייתנו משמע בברור שבכל מחלוקת שמוזכרים בה "חכמים" אלה "חכמים" אחרים. כלומר, הביטוי "חכמים" אינו מתייחס לקבוצה מוגדרת וקבועה של חכמים.

9.
יד מלאכי כללי התלמוד כלל תו :

מאן חכמים ר' פלוני, משמע דהיכא דאיתמר האי לישנא בגמרא לאו למימרא דיחידאה הוא ולא קי"ל הכי
אלא אדרבא אשמועינן תלמודא דאע"ג דסברא יחידאה היא הכי קי"ל

באופן עקרוני – בכל הש"ס - כאשר הגמרא מעמידה את "חכמים" במשנה כשיטת תנא "יחיד" הכוונה היא לפסוק הלכה כמותו.

9.1
המשך:

ולמדך דחכמים דקתני מתניתין אין זו סברת רבים אלא יחידאה היא ורבים קבלו מאותו יחיד סברא זו ומשום הכי הלכה כמותו והיינו דאפקה רבי בלישנא דחכמים וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לסדר זרעים פ"ו וז"ל אבל מה שנאמר במשנה חכמים ר"ל כי לפעמים יכנה בחכמים בשביל אחד מן האנשים שהקדמנו שמותם ופעמים ירצה לומר בשביל כל המון החכמים ופעמים יבאר בתלמוד ויאמר מאן חכמים ר"פ ואולם יעשה זה בהיות המקבלים רבים שקבלו מן החכם ההוא ובעבור היות אנשי הדעת ההוא רבים יקראם חכמים ואפילו שיהיה לאיש אחד עכ"ד

הוא קובע, ש"חכמים" – במקרים בהם הגמרא אומרת "מאן חכמים" – הם באמת קבוצת חכמים שקיבלה מאותו תנא "יחיד". זאת אומרת, שבאמת מדובר ב"חכמים" [לשון "רבים"], אלא שהמקור לאותם חכמים היתה דעתו של התנא היחיד שהוא זה שמיישב את השאלה "מאן חכמים".
כלומר, כאילו הגמרא שואלת: "מאן חכמים"? – ממי קבלו החכמים את הדין.

9.2
והוא מצטט את דברי הרמב"ם בהקדמתו למשנה.
אם נעיין היטב בדברי הרמב"ם נראה שהוא מעלה כמה אפשרויות לביטוי "חכמים":
1. "חכמים" – זוהי דעת יחיד.
2. "חכמים" – קבוצת חכמים "רבים"
3. "חכמים" – קבוצת חכמים שקיבלה את דעת התנא היחיד. והסבר זה מתאים לסוגיות גמרא שמשתמשות בביטוי "מאן חכמים".

אפשרות 1 לעיל מתאימה מאד לסוגייתנו שבה הגמרא מכנה "רבנן" את רבי שמעון ואת רבי יהודה במשנתנו!
אבל "רבנן" [="חכמים"?] במשנה עצמה [אם קיימים] הם אחרים, אולי בהתאמה לאפשרות 2!

תגובות

הוספת תגובה

שם:

כותרת:

תוכן התגובה:

דוא"ל: (לא יפורסם באתר)

ברצוני לקבל עדכונים על תגובות חדשות למאמר זה.

*כמה זה שתים ועוד שתים? (לצורך זיהוי אנושי)