סופו ליודע
שבועות ט ע"ב
"איבעיא להו: כי אמר רבי יהודה על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף - הני מילי בחטא שאין סופו ליודע, אבל חטא שסופו ליודע - כמי שיש ידיעה בסוף דמי, ושעיר הנעשה בחוץ ויוה"כ מכפר, או דלמא אפילו חטא שסופו ליודע - השתא מיהא חטא שאין מכיר בו אלא ה' קרינא ביה? תא שמע, דתניא: על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף וחטא שסופו ליודע - שעירי הרגלים ושעירי ר"ח מכפרים, דברי רבי יהודה".
קשה, למה לא הביאו ראיה ברורה מברייתא זו לסוגיית יאוש שלא מדעת? ואין לומר דשאני יאוש, שהרי במסכת בבא מציעא דף כב ע"א אמרו שהוא הדין בתורם שלא מדעת?
וי"ל דלא פסיקא מילתא, שהרי הביא הר"י מגאש שגירסת רבינו חננאל איפכא: "דתניא על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף בחטא שאין סופו להוודע שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין דברי רבי יהודה".
ועוד, שדנו בדעת רבי יהודה, ואפשר שחכמים חולקין בזה.
