ליבו של האדם / רפי זברגר

שבועות ח ע''ב  
 

הקדמה

אנו עדיין דנים בטומאת מקדש וקודשיו. אמרנו במשנה הראשונה במסכת כי אם הייתה ידיעה על העבירה בתחילה, לפני ביצוע העבירה, ולאחר מכן נעלמה ממנו הידיעה, ואז עבר על העבירה, ולאחר מכן אין ידיעה (בשלב זה) – שעיר הפנימי ויום הכיפורים תולים. כלומר, שעיר המוקרב ביום כיפור במזבח פנימי, ביחד עם יום הכיפור ''תולים'' לו עד שייזכר כי נטמא בטומאת מקדש או קודשיו, ואז יצטרך להביא קרבן עולה ויורד. 
 

הנושא

שואלת הגמרא: ונתכפר כפרה גמורה? מדוע אנו אומרים כי ''שעיר הנעשה בפנים'' ויום הכיפורים ''תולים'' לו עד שייזכר ואז יצטרך להקריב קרבן עולה ויורד, מדוע שלא נכריז כי החטא כופר במלואו ע''י השעיר הפנימי?
עונה הגמרא: אי כתיב מחטאתם - כדקא אמרת, השתא דכתיב: לכל חטאתם להנך דאתו לכלל חטאת.
בפסוק בפרשת אחרי מות, המתאר את הקרבת קרבן השעיר הפנימי ביום הכיפור כתוב: וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם.. מדייקת הגמרא מן המילים לְכָל חַטֹּאתָם כי השעיר הפנימי מכפר על חטא אשר עתידים להביא עליו ''קרבן חטאת'' (הכוונה לקרבן המכפר לגמרי), ולכן אנו אומרים כי שעיר הפנימי הוא רק ''שלב ביניים'' עד אשר יביאו כפרה גמורה, כמו קרבן עולה ויורד.
ממשיכה הגמרא לשאול ולנסות להבין את ''המנגנון'' של ''תולים'': וכי מאחר שאינו מכפר למה תולה?
כלומר, מה משמעות ''תולים''? אם אינו מכפר כמו קרבן עולה ויורד, מה משמעותו של הקרבן? מה הוא ''עושה''?
אמר ר' זירא לומר שאם מת - מת בלא עוון. רבי זירא משיב על השאלה ואומר, כי משמעות ''תלייה'' שאם אותו בן אדם שעבר על ''טומאת מקדש וקודשיו'' לא הספיק להקריב קרבן עולה ויורד ונפטר. אזי, במקרה זה, קרבן השעיר הפנימי יכפר עליו, כדי שימות זכאי בלא העוון הזה.
מקשה עליו רבא: אם מת - מיתה ממרקת! אין צורך בקרבן שעיר פנימי, שהרי במותו של אדם, ''ממרקין'' את עוונותיו, והמיתה מהווה כפרה, ולכן לכאורה אין צורך בשעיר הפנימי!
לכן מתרץ רבא: להגן עליו מן היסורין. מטרת שעיר פנימי – להגן עליו כדי שלא ''ינחתו'' עליו יסורים לפני שהוא מספיק להקריב את קרבן עולה ויורד. 
 

מהו המסר?

השאלה הראשונה אותה הצגנו בתחילת הקטע הקודם, ביררה מדוע הקרבת השעיר הפנימי איננה מכפרת כפרה גמורה.
הגמרא ענתה שזה נלמד מדיוק בפסוק העוסק בכפרת השעיר הפנימי.
נעיז וננסה לומר הסבר נוסף: מהות הקרבת קרבנות המכפרים, הינה חלק מתהליך של חזרה בתשובה. האדם מתחרט על מעשיו, מבין כי טעה ומקבל עליו שלא לשוב לאותו החטא. חלק מתהליך זה, הוא מקריב קרבן בבית המקדש, וכביכול אומר כי בעצם היה מגיע לו עונש מוות, ומיתתה של הבהמה (או עוף) מהווה ''מעין תחליף'' למיתתו שלו.
השעיר הפנימי הינו שעיר המוקרב ע''י כהן גדול במסגרת עבודת יום כיפור, ואיננה פעולה המתבצעת ע''י החוטא עצמו. חסר פה התהליך השלם של חזרה בתשובה המלווה קרבן המובא ע''י האדם עצמו. לאור זאת נוכל לומר, כי אם יש משמעות לשעיר הפנימי, אינו אלא באופן זמני, עד אשר יוודע לאדם כי חטא, או אז, אנו לא ''מוותרים'' על כל התהליך של הבאת קרבן עם חרטה אמיתית וקבלה שלימה לתיקון המעשים. לכן, התורה ''ממעטת'' במסוגלות של קרבן שעיר הפנימי ו''מסתפקת'' בכך שהוא מגן באופן זמני מן היסורים עד אשר יוודע לאדם החטא ויקריב קרבן עולה ויורד.
המסר הנלמד מדברים אלו הוא: יש משמעות גדולה מאוד לחרטה אמיתית ופנימית של האדם על מעשיו, כנאמר במסכת סנהדרין (קה:) ''רחמנא – ליבא בעי'', הקדוש ברוך הוא ''מבקש'' את ליבו של האדם. ולכן, אם ילד עשה דבר מה אסור, ולאחר מכן ההורה מבחין כי הילד מתחרט חרטה אמיתית – עליו לסלוח לו סליחה גמורה ומלאה.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]