בחינת הנחות יסוד / רפי זברגר

שבועות ו ע''ב - ז ע''א 
 

הקדמה

למדנו במשנה הראשונה במסכת כי חייבים להפריש קרבן עולה ויורד כאשר יש ידיעה לפני המעשה וגם לאחריו, ובשעת המעשה נעלם ממנו הטומאה (או נעלם שהוא קודש או מקדש).
בסוף דף ו' שאלה הגמרא, מניין אנו יודעים כי הפסוקים בפרק ה' בספר ויקרא, העוסקים על קרבן עולה ויורד, מדברים על טומאת מקדש וקודשיו, אולי הפסוקים עוסקים בטמא שאכל תרומה? על שאלה זו ענתה הגמרא:
הואיל והזהיר וענש על הטומאה וחייב קרבן על הטומאה, מה כשהזהיר וענש על הטומאה לא הזהיר וענש אלא על טומאת מקדש וקדשיו, אף כשחייב קרבן על הטומאה לא חייב אלא על טומאת מקדש וקדשיו
הגמרא לומדת מסברה: העובר על טומאת מקדש וקודשיו במזיד חייב כרת, שזהו עונש ''לא רגיל'' לאיסורי טומאה, לכן מסיקה הגמרא, שאם ישנן הלכות מיוחדות של שוגג המחייבות להביא קרבן, כנראה שהם עוסקות גם ב''עבירה המיוחדת'' של טומאת מקדש וקודשיו ולא בטמא שנגע בתרומה. 
 

הנושא

הגמרא בסוף דף ו' ובתחילת דף ז' דוחה תשובה זו ומביאה מקור אחר המוכיח כי הפסוקים הנ''ל בספר ויקרא, עוסקים בטומאת מקדש וקודשיו: כדי להבין את המשך הגמרא נצטט שני פסוקים:
1. אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל דָּבָר טָמֵא אוֹ בְנִבְלַת חַיָּה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת שֶׁרֶץ טָמֵא, וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא טָמֵא וְאָשֵׁם (ויקרא, ה', ב')
2. וְנֶפֶשׁ כִּי תִגַּע בְּכָל טָמֵא, בְּטֻמְאַת אָדָם אוֹ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּכָל שֶׁקֶץ טָמֵא, וְאָכַל מִבְּשַׂר זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַיהוָה, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ (ויקרא, ז', כ''א)
קרי רבא עליה דרבי "דולה מים מבורות עמוקים" (על פי פסוק במשלי, כ', ב'). דתניא: רבי אומר אקרא אני חיה, בהמה למה נאמרה? 
רבי הצליח "לדלות" הסבר נאה לשאלתנו: בפסוק בפרק ה' מוזכר גם חיה וגם בהמה, וזה הרי מיותר, כיוון שיש כלל ''בהמה בכלל חיה''. כלומר, אם כתוב חיה זה כולל גם בהמה. מתוך הייתור של המלה בהמה למד רבי גזירה שווה לפסוק השני המצוטט לעיל. וזו גזירה שווה שהוא עושה: נאמר כאן (פרק ה (בהמה טמאה, ונאמר להלן (פרק ז) בהמה טמאה - מה להלן טומאת קודש אף כאן טומאת קודש. מכאן לומד רבי כי הפסוקים שלנו עוסקים בטומאת מקדש וקודשיו. 
הריטב''א מקשה, כיצד רבי דן גזירה שווה מעצמו, והרי גזירה שווה לומדים רק ממסורת העוברת מאב לבן?
והוא עונה, שאמנם הייתה לו מסורת של גזירה שווה, רק לא היה ידוע בדיוק ''מה היא טוענת''. בא רבי ולמד מסברה מהי תוכנה של אותה גזירה שווה. 
 

מהו המסר?

למדנו מתשובת הריטב''א, כי גזירה שווה הייתה ידועה, אך לא ידעו בדיוק את תוכנה. רבי, חשב ''ודלה'' את התשובה למידע החסר אשר היה לנו.
ניתן ללמוד מכך מסר לחיים: לפעמים אנו חיים באקסיומה מסוימת, ואנו בכלל לא בוחנים את משמעה. יכולים כך לעבור חודשים ושנים, מבלי להבין מדוע ולמה נוהגים כך ולא אחרת? ההרגל עושה את שלו, ולא ''משחרר'' לנו כיווני מחשבה והרהורים.
מומלץ לבחון כל דבר שאנו עושים, אפילו אם מדובר ב''הנחת יסוד'', לחקור ולהבין את שורשה ומשמעותה. כך ייפתחו לנו אופקים חדשים, כיווני מחשבה מרעננים, ו"ייצבעו את חיינו בצבעים נעימים".


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]