הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ואזדו לטעמייהו

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

מכות טז ע"א

ואזדו לטעמייהו, דאיתמר: שבועה שאוכל ככר זה היום, ועבר היום ולא אכלה - רבי יוחנן ור"ל דאמרי תרוייהו: אינו לוקה; רבי יוחנן אומר: אינו לוקה,
תלמוד בבלי מסכת מכות דף טז עמוד א
משום דהוי לאו שאין בו מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו; ר"ל אומר: אינו לוקה, משום דהוי התראת ספק, וכל התראת ספק לא שמה התראה. ותרוייהו אליבא דרבי יהודה, דתניא: +שמות י"ב+ ולא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר וגו' - בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה,

1.
הגמרא מביאה מחלוקת בין רב רבי יוחנן וריש לקיש, והגמרא קובעת "ואזדו לטעמייהו", כלומר, שמחלוקתם היא מהותית ונקבעה כבר בסוגיה אחרת

2.
של"ה - כללי התלמוד (יג) כלל לשונות סוגיות:

רחצ. ואזדו לטעמייהו. לפעמים פליגי אמוראי ובתר הכי אומר התלמוד ואזדו לטעמייהו.
פירוש, שמביא ראיה שבנושא אחד יש ביניהם המחלוקת הזה.
ולפעמים אומר התלמוד בלשון קושיא, לימא אזדו לטעמייהו דאמר וכו', כלומר שהמחלוקות הוא מיותר, דבחד סגי, ואז אומר התלמוד צריכא, כלומר, מתרץ שאינו מיותר. עיין ברשב"ם בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא סד ב), גבי איתמר אמר רב הונא אמר רב הלכה כ[דברי] חכמים, לימא אזדו לטעמייהו (שם בבא בתרא דף סה א).

כלומר, אומר השל"ה, לפעמים הגמרא רק מציינת את העובדה שהאמוראים עצמם כבר נחלקו בשאלה זו, ולפעמים זוהי קושיה: אם כבר נחלקו בדבר מדוע יש לחזור על כך?

אולם, עדיין קשה.

3.
גופי הלכות פרק ו - כללי אות ו' כלל רטז:

וחילק לי מורי קרובי דבמס' מכות [טו.] דפליגי לפרש הברייתא אי בטלו ולא בטלו ואי קיימו ולא קיימו, התם שייך לומר ואזדו לטעמייהו,
כלומר מה שזה פירש כך וזה פירש כך משום דאזדו לטעמייהו,

הוא מתייחס לסוגייתנו:
כאשר מחלוקת האמוראים היא לצורך יישוב קושי בברייתא או במשנה [כבסוגייתנו], אזי קובעת הגמרא שתרוציהם שונים מפני שהם חלוקים גם במקום אחר.

3.1

אבל בפסחים דפליגי בסברא דנפשייהו משום הכי מסיק ודאי איפליגו בה חדא זימנא. ובכתובות פרק אלו נערות [כתובות לד:] מסיק נמי ואזדו לטעמייהו גבי חייבי מיתות שוגגין ודבר אחר, משום דמעיקרא לא פליגי בסברא דנפשייהו כי אם לתרץ המשניות באו, דומיא דרבא דאמר התם לעיל לעולם בטובח על ידי עצמו וכו' ואזדא רבא לטעמיה. ובאותו ואת בנו [חולין פא:] אמר ריש לקיש לא שנו אלא ששחט ראשון לעבודה זרה וכו' ואזדו לטעמייהו, [אע"פ ד]פליגי בסברא דנפשייהו, י"ל הא מסיק בתר הכי צריכא, אבל בכתובות לא מסיק צריכא משום דלא פליגי בסברא דנפשייהו[נח].

אבל אם הם חולקים מסברת עצמם ובאים לחדש דין [ולא כדי ליישב קושיה של סתירה בין פסוקים או בין דברי תנאים] אז הגמרא מקשה, מדוע עליהם לחזור על מה שכבר חידשו בסוגיה אחרת.

3.2
והוא טוען שבסוגייתנו הרי רבי יוחנן וריש לקיש חלוקים בהסבר הברייתא, והגמרא מבארת שמחלוקתם בבאור הברייתא נובעת ממחלוקתם במקום אחר.

4.
[חידוש] נראה לי שיש לבדוק תמיד גם את הסוגיה השניה שהגמרא מביאה תמיד בהקשר ל"ואזדו לטעמייהו". האם גם שם מדובר בבאור ברייתא או בטעמים עצמאיים של בעלי המחלוקת.

ובכלל, קצת קשה להבחין תמיד בין שני הדברים, הרי גם בבאור ברייתא יתכן שהאמוראים מבארים על פי סברתם בברייתא.
ולכן יתכן שבעל "גופי הלכות" מחדש דבר גדול: אם הם חלוקים בבאור ברייתא והגמרא אומרת "ואזדו לטעמייהו", אזי כוונת הגמרא להודיענו שבאמת במקום "השני" הם חלוקים מכח סברא שלהם, והסבריהם בברייתא נובעת כתוצאה מה"מקום האחר".