מחזור החיים של הכללים / רפי זברגר

מכות יד ע"ב - טו ע''א
 

הקדמה

בדף הקודם למדנו על הכלל של ''לאו הניתק לעשה – אין לוקים עליו''. כלל זה בעצם מסייג את העיקרון הכללי אשר מחייב מלקות על לאו בתורה (למדנו בדף הקודם שלש שיטות של תנאים, על אילו לאווין מקבלים מלקות), וטוען כי אם יש בתורה מצוות עשה אשר ''מתקנת'' את הלאו – אין לוקים על הלאו הזה. גם כלל זה לא מוסכם על כולם, אך הוא נפסק להלכה. היום נלמד "הסתייגות להסתייגות", אשר תחזיר אותנו לדין המקורי.
 

הנושא

רבה בן בנו של חנה אמר בשם רבי יוחנן: כל לא תעשה שקדמו עשה לוקין עליו.
החידוש בדברי רבה מתייחסים לדעה הסוברת כי ''לאו הניתק לעשה – אין לוקים עליו''. רש''י מביא דוגמא ליישום ''לאו הניתק לעשה'' מדיני קרבן פסח. שם נאמר (שמות פרק י''ב) כי יש לאכול את בשר הקרבן בליל ראשון של פסח, מיד לאחר הקרבתו. התורה אוסרת להשאיר מן הבשר עד הבקר (וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר (פסוק י')), באותו פסוק מיד לאחר מכן, מופיעה מצוות עשה ''המתקנת'' את הלאו: וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ. כלומר, אין להשאיר שום דבר מהקרבן עד הבקר, ואם בכל אופן השאירו, יש לשרוף את הנותר. 
על כך מדבר רבי יוחנן ואומר כי כל הכלל הנ''ל חל רק במקרה שמצוות עשה חלה לאחר עבירה על הלאו, ואין אפשרות לקיים את מצוות עשה לפני הלאו, כמו בדוגמא שלנו, אין אפשרות ואף אסור לשרוף את קרבן הפסח לפני הבקר. 
אבל אם אפשר לקיים את מצוות עשה לפני ביצוע העבירה, במקרה כזה אנו לא אומרים ''לאו הניתק לעשה'' וחוזר הדין המקורי ולוקים על הלאו. 
מוסיף רש''י בסוף דבריו ואומר: ואפילו תקיימנו אחר עבירת הלאו לא נפטרת מן המלקות:
כלומר, גם אם בפועל, קיימו את מצוות עשה לאחר עבירה על הלאו, למרות זאת, מתחייבים מלקות, אם אמנם אפשר לקיים את מצוות עשה לפני עבירה על הלאו. 
הגמרא ממשיכה בתחילת דף ט''ו ושואלת את רבי יוחנן, האם אמנם אמר את הדברים אשר רבה אמר בשמו?
רבי יוחנן עונה בשלילה. כלומר, אין הוא מסכים לכלל זה, וסובר כנראה שגם אם קיום מצוות עשה קודם לביצוע הלאו, גם אז חל הדין של ''לאו הניתק לעשה'' ואין לוקים על הלאו. 
רבה נשבע שאכן רבי יוחנן אמר את הדברים, והוא מוכיח זאת מן התורה ומן המשנה.
התורה בפרשת נשא (במדבר, ה', ב') מתחילה במצוות עשה: וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ. 
ובפסוק לאחר מכן מזהירה התורה מלעבור על איסור הלאו: וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם. 
בגלל שאפשר לקיים את מצוות עשה לפני הלאו (לשלח מן המחנה אנשים שנכנסו טהורים למחנה ולאחר מכן נטמאו (ריטב''א)), למרות שאולי בפועל שילחו את הטמאים, לאחר שעברו על איסור הלאו והטמאים כבר טימאו את המחנה, אבל בגלל שאפשר גם לקיים את מצוות עשה לפני עבירה על הלאו, מתחייבים במלקות, כפי שלמדנו במשנה שלנו: 
... והבא למקדש טמא... הטמא אשר נכנס לבית המקדש מקבל מלקות, למרות שזהו ''לאו שקדמו עשה''.
בהמשך, מסבירה הגמרא מדוע רבי יוחנן חזר בו מהדברים שאמר לפני רבה. 
 

מהו המסר?

הסיבוכיות שלמדנו היום של כלל, לאחריו יוצא מן הכלל, ולבסוף הסתייגות ליוצא מן הכלל אשר החזיר אותנו אל הכלל, מלמדת אותנו שהחיים לפעמים מורכבים ואינם פשוטים כל כך, כפי שנראה על פניו. למרות שהגדרנו כלל, אין ''לנוח על זרי הדפנה'' ולהפסיק לחשוב, אולי יש מקרים יוצאי דופן שאינם עונים על הכלל. גם אם מצאנו יוצאי דופן, עדיין יש לחשוב אולי גם ליוצא דופן יש יוצא דופן...
למה הדברים נוגעים בחיי יומיום? אנו לא פעם ''קובעים כללים'' בכל מיני מסגרות, וכמובן גם במסגרת המשפחתית.
גם אם קבענו כללים אלו, תמיד צריך לפתוח עיניים ולהיות ''רגישים לרחשי הסביבה''. האם כל המצבים מוגדרים בכלל שקבענו? האם חשבנו גם על מקרי קצה? וכן הלאה. להיות תמיד קשובים ודרוכים לשמוע ולראות דברים חדשים, ולאחר מכן, להיות "פתוחים" מספיק כדי לשנות ולעדכן את הכללים שקבענו.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]