ענישה צודקת / רפי זברגר

מכות יא ע"א
 

הקדמה

למדנו במשנה הראשונה בדף שלנו על יציאת הרוצח בשגגה מעיר מקלט כאשר אחד הכוהנים הגדולים נפטר:
אֶחָד מָשׁוּחַ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְאֶחָד הַמְּרוּבֶּה בִּבְגָדִים, וְאֶחָד שֶׁעָבַר מִמְּשִׁיחוּתוֹ - מַחֲזִירִין אֶת הָרוֹצֵחַ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף מְשׁוּחַ מִלְחָמָה מַחֲזִיר אֶת הָרוֹצֵחַ. לְפִיכָךְ אִימּוֹתֵיהֶן שֶׁל כֹּהֲנִים מְסַפְּקוֹת לָהֶן מִחְיָה וּכְסוּת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְפַּלְּלוּ עַל בְּנֵיהֶם שֶׁיָּמוּתוּ.
ישנם ארבעה סוגים של כהן גדול, אשר מותם מוציא את השוגגים מערי מקלט:
1. משוח בשמן המשחה – עד תקופת יאשיהו המלך, משחו את הכוהנים בשמש, וכך קדשו אותם לעבודת המקדש.
2. מרובה בבגדים – מתקופת יאשיהו, עת נגנז שמן המשחה, לבישת שמונה בגדי כהן גדול קדשה אותם לכהונה גדולה
3. ''עבר ממשיחותו'' – כהן גדול אשר מונה במקום כהן גדול שנטמא, הוא יורד מהכהונה הגדולה כאשר חוזר הקודם.
4. רבי יהודה מוסיף לרשימה זו: משוח מלחמה. כהן אשר נמשח במיוחד "לומר דברי חיזוק לקראת יציאה למלחמה"
המשנה מסיימת בסיפור הדאגה של אמותיהן של הכוהנים הגדולים, מפני תפילתן של הרוצחים, ולכן הן מספקות להם מחיה וכסות, כדי "לתת לרוצחים הרגשה טובה", במטרה שלא יתפללו שהכוהנים ימותו ויוכלו לצאת מעיר המקלט.
 

הנושא

הגמרא מרחיבה בדאגה של אימהות הכוהנים.
טעמא דלא מצלו הא מצלו מייתי והכתיב (משלי כו-ב) כַּצִּפּוֹר לָנוּד כַּדְּרוֹר לָעוּף כֵּן קִלְלַת חִנָּם לאֹ תָבֹא
הדאגה של אימהות שלא יתפללו למותם של הכוהן הגדול. מכך מסיקה הגמרא, אם מתפללים למותו של הכוהן – הכוהן ימות. שואלת הגמרא: הכיצד ייתכן שתפילתם תועיל והרי כתוב בספר משלי שקללת חינם לא מועילה, והרי קללה זו של הרוצחים בשגגה, אינה אלא קללת חינם.
על כך עונה אדם זקן, מבאי שיעורו של רבא: שהיה להן לבקש רחמים על דורן ולא בקשו.
אם חשבנו שהכוהן הגדול ''אינו אשם'', זו כנראה טעות. ''תפקידו'' של הכוהן הגדול בין היתר, הוא להתפלל ולבקש מהקדוש ברוך הוא ''רחמים על הדור'', שלא יקרה אף מצב של הריגה, וגם לא בשוגג. מכיוון שבפועל יש מקרים של הריגה, כנראה שהכוהן הגדול לא עשה את המוטל עליו, ולא התפלל, האחריות נופלת גם עליו, לכן – אם הרוצחים בשגגה יתפללו שהכוהן הגדול ימות, זו לא תהיה ''קללת חינם'' והכוהן הגדול עלול למות.
הייתה גרסה אחרת במשנה, המטילה על הכוהנים אחריות יותר גדולה: כדי שיתפללו על בניהם שלא ימותו.
לפי גרסה זו, אימא של הכוהן הגדול ''מפנקות'' את הרוצחים, כדי ... שהם יתפללו על הכוהן הגדול שלא ימות.
מסיקה הגמרא מלשון זה: טעמא דמצלו הא לא מצלו מייתי. לפי גרסה זו, ''ברירת המחדל'' של הכוהן הגדול לאחר ביצוע הריגה של בני אדם הוא מוות. כלומר, מגיע לו עונש מוות בעקבות מעשה הרצח, ולכן מבקשים ומתחננים לרוצחים, להתפלל ולבקש רחמים על הכוהן הגדול שלא ימות. דרישה מאוד ''קשה''!
הגמרא ''מרגישה שלא בנוח'' מגרסה זו, ומיד שואלת ומקשה:
מאי הוה ליה למעבד? הכא אמרינן: טוביה חטא וזיגוד מנגיד.
מה יכול הכוהן לעשות? כיצד יכול היה למנוע את ביצוע ההריגה. שאלה זו "מחוזקת" במשל, המובא מספר פעמים בש''ס: טוביה חטא וזיגוד מנגיד.
משל זה קשור לסיפור המתואר במסכת פסחים (קי''ג:) שבו טוביה חטא, ולאחר מכן זיגוד העיד על כך והיה עד יחיד. מכיוון שאין עדות אלא בשנים, לא קיבלו את עדותו, ויותר מכך, רב פפא הלקה אותו, בגלל שבעצם עדותו הוא הוציא שם רע על טוביה. לאחר מכן, שאל זיגוד את רב פפא, האם ייתכן שלמרות שטוביה הוא החוטא, מענישים את זיגוד. מאז אותו מקרה, הפך המשפט טוביה חטא וזיגוד מנגיד. להיות מטבע לשון, למקרה שאדם אחד חוטא ואדם אחר נענש.
גם על שאלה זו עונה הגמרא, כפי שענינו בגרסה הראשונה: שהיה להן לבקש רחמים על דורן ולא בקשו.
 

מהו המסר?

מטבע הלשון שלמדנו טוביה חטא וזיגוד מנגיד, מלמד אותנו, בעצם דבר הגיוני שאין אדם צריך להיענש על עבירה של חברו.
לא אחת קורה, גם במסגרת המשפחה, וגם במסגרות אחרות, שמענישים אנשים, למרות שהם לא ביצעו את העבירה. מצב זה קורה בגלל.. שמבצע העבירה הצליח להתחמק, הצליח להערים ולספר סיפורים כי הוא ''צדיק תמים'', ובפועל מענישים אנשים אחרים. יש ילדים שתמיד ''תופשים'' אותם, תמיד הם יהיו בפוקוס של המורה/ההורה, למרות שלא תמיד הם מבצעים את העבירה. אנו כהורים, מורים, או כל בעל סמכות צריכים לשים לב, לנסות לחקור ולהבין בדיוק מה קרה, ולהשתדל מאוד שלא לגרום לענישה של אנשים שאינם אשמים.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]