סדר אמירת הדברים / רפי זברגר

מכות ה ע''א 
 

הקדמה

ניתן לומר במידה מסוימת שהיום אנו מתחילים ללמוד את מסכת מכות, שהרי בפרק הראשון, במשנה הראשונה שאלנו ''כיצד העדים'' נעשין זוממין (זהו גם שם הפרק), והתשובה לשאלה זו, מובאת רק בדף שלנו. ננסה להבין את משמעות מבנה זה של הגמרא, ואת המסרים הנלמדים מכך.
המשנה הראשונה מפרטת שני מקרים בהם אין דין הזמה, ורק במשנה שלנו מתואר כיצד באמת מתקיימת עדות הזמה:
אין העדים נעשים זוממין עד שיזימו את עצמן, כיצד: אמרו מעידין אנו באיש פלוני שהרג את הנפש,
אמרו להם: היאך אתם מעידין, שהרי נהרג זה או ההורג זה היה עמנו אותו היום במקום פלוני - אין אלו זוממין. אבל אמרו להם: היאך אתם מעידין שהרי אתם הייתם עמנו אותו היום במקום פלוני - הרי אלו זוממין ונהרגין על פיהם.
אם העדים השניים מתייחסים לנידון, ואומרים כי הנידון היה עם העדים השניים במקום אחר, באותו זמן שהעדים הראשונים – אין זו הזמה, אלא ''עדות מוכחשת''. בעדות מוכחשת אין אנו ''מעדיפים'' את העדות השנייה על העדות הראשונה, אלא נשארים במצב ספק ואף עדות אינה מתקבלת. לעומת זאת, אם העדים השניים מתייחסים בעדותם לעדים הראשונים בעצמם, ואומרים כי העדים הראשונים היו במקום אחר באותו זמן שהם מעידים עליו, ולא ייתכן שהם ראו את הנידון מבצע את העבירה באותו מקום שהם העידו עליו – זו עדות מוזמת, והתורה חידשה כי אנו מאמינים לעדים השניים, ובכך מגדירים את העדים הראשונים כעדים זוממים. להגדרה זו ישנן שתי השלכות:
1. עדותם בטלה, והנידון אינו מתחייב עקב עדותם.
2. הם עצמם נענשים, ועושים להם בדיוק מה שהם זממו לעשות לנידון. אם ביקשו לחייבו ממון, הרי שהם משלמים את הכסף שהם רצו לחייב, ואם ביקשו לחייב מיתה (העידו שהנידון ביצע עבירה המחייבת מיתה), הרי שהעדים הזוממים מתחייבים בעצמם את אותה מיתה.
 

הנושא

יש לדון, מדוע בעצם המשנה העונה על השאלה הראשונה של הפרק, לא נכתבה מיד בהתחלה ו''חיכו'' להגיע לדף ה' כדי להשיב על השאלה. בעצם שאלה זו נשאלה כבר בגמרא, בתחילת המסכת (ב.):   ועוד מדקתני לקמן אבל אמרו להם היאך אתם מעידין שהרי באותו היום אתם הייתם עמנו במקום פלוני הרי אלו זוממין (מכלל שאלו אין זוממין). 
שאלה זו מצטרפת לשאלה קודמת שם בגמרא, ביחס לכותרת של המשנה הראשונה. המשנה שם כאמור פתחה בשאלה: כיצד העדים נעשים זוממים, אך בעצם עונה על השאלה: כיצד אין העדים נעשים זוממים, שהרי במקרים המפורטים במשנה הראשונה העדים אינם נענשים בעונש ''כאשר זמם'' אלא מקבלים מלקות.
תשובת הגמרא שם (יש לדון האם התשובה עונה לשתי השאלות יחדיו, או רק לשאלה הראשונה, ולא נאריך בכך), שבעצם המשנה הראשונה של מסכת מכות, היא המשך לגמרא בסוף מסכת סנהדרין, הקודמת לה. 
שם הזכרנו דין אחר של עדים זוממים בו הם אינם מקבלים עונש ''כאשר זמם''. מדובר על מקרה של עדים אשר העידו על בת כהן שזינתה. היא מקבלת עונש שריפה על מעשה זו, והעדים מקבלים עונש חנק (כמו הדין של הבועל בת כהן). אם כן, המשנה הראשונה מפרטת עוד מקרים, שבהם בכלל לא מתבצע ''כאשר זמם'' (במסכת סנהדרין מתבצע באופן חלקי, כי הם מקבלים את עונש הבועל ולא הנבעלת, לעומת המשנה הראשונה במסכת מכות שהעדים הזוממים לא מקבלים בכלל ''כאשר זמם''). ורק לאחר שנסיים את הסוגיה של המקרים בהם לא מקבלים עונש ''כאשר זמם'', נוכל להגדיר ולתאר כיצד העדים נעשים זוממים, כפי שמפורט במשנה בדף שלנו, דף ה'. 
 

מהו המסר?

גם לאחר תשובה זו של הגמרא, עדיין יש תחושת ''מועקה'' מסוימת, מכך שהתשובה לשאלה שנשאלה במשנה הראשונה, ניתנת רק כעבור מספר דפים. ננסה להסביר הסבר נוסף, אך לפני כן נקדים ונזכיר כי הגמרא אומרת מספר פעמים שדין של עדים זוממים הינו ''חידוש''. יש כמה דינים של עדים זוממים אשר על פניו לא מובנים, והתורה בכל אופן מחדשת וקובעת אותם. למשל: הדין של ''כאשר זמם'' ולא ''כאשר עשה'', שהוא לכאורה ''מנוגד לסברה הפשוטה''.
לאור זאת אלי נוכל להסביר ולומר, כי מטרת המשנה הראשונה ''לצמצם את החידושים'' ולהגדיר קודם את המקרים בהם אין דין כאשר זמם, אלא דינים אחרים יותר ''מובנים''. רק לאחר שנסיים את "גבולות הגזרה השליליים'', נגדיר את המקרים בהם חל דין המחודש ''כאשר זמם''.
המסר הנלמד מכך הוא, שאם אנו מבקשים לומר ''דברים קשים'', מסיבות שונות ומגוונות, כדאי שנתחיל בדברים המובנים, בדברים הנקלטים בלב ובמחשבה של האדם בצורה יותר טובה ובהירה. נבהיר את המושכלות הפשוטות, נאמר את ''הפשט'', ורק לאחר מכן, נאמר את "הדברים היותר קשים להבנה ולהשגה".


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]