שמחה ונחת / רפי זברגר

סנהדרין ק ע''ב - קא ע"א
 

הקדמה

רבי עקיבא הוסיף לרשימת האנשים שאין להם חלק לעולם הבא, במשנה הראשונה בפרק חלק, גם את ''הקורא בספרים חיצוניים''. בדף הקודם למדנו כי רב יוסף סובר בשיטת רבי עקיבא ש"ספר בן סירא" נכלל בספרים החיצוניים. הגמרא ניסתה למצוא מהי האמרה הכתובה בספר זה שאיננה ראויה, לאחר מספר ניסיונות שנדחו, ''מצאה'' הגמרא את ה''אמרה הבעייתית''.
לאחר מכן, מצטט רב יוסף "אמרות נכונות'' מתוך ספר זה, האחרון שבהם מתייחס לפסוק בספר משלי (ט''ו, ט''ו): כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד. על פסוק זה נאמר בספר בן סירה: אף לילות העני רעים. כלומר, לא רק הימים רעים לעני, אלא אף לילותיו. 
מכיוון שהגמרא הביאה את הפסוק במשלי, מתארת הגמרא, מסוף הדף הקודם, וכלה בדף שלנו, מספר הסברים לפסוק.
 

הנושא

רבי חנינא אומר: כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים - זה מי שיש לו אשה רעה, וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד - זה שיש לו אשה טובה.
אשה רעה הופכת חיו של אדם לרעים, לעומת זאת, אשה טובה מטיבה ומשמחת את בעלה בכל יום ובכל שעה. 
רבי ינאי אומר: כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים זה אסטניס, וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד זה שדעתו יפה.
אנינות טעם (בלעז: אסטניס) מקשה מאוד על האדם בתפקוד יומיומי, ולעומתו אדם שמרוצה כל הזמן ממה שיש לו, לא נמאס ונגעל מדברים שונים, הרי חיו יפים ונעימים. 
רבי יוחנן אמר: כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים זה רחמני, וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד זה אכזרי.
אדם רגיש מאוד, ''הלוקח ללב כל דבר ועניין'', מצטער על כל דבר רע שנתקל, הרי חיו קשים ורעים, לעומתו, אדם קצת יותר ''קשה'', אשר לוקח את הדברים בפרופורציות בחיים, ולא ''מתרגש מכל דבר'' ממשיך להרגיש טוב כל חיו. 
רבי יהושע בן לוי אמר: כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים זה שדעתו קצרה, וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד זה שדעתו רחבה. 
אדם אשר דעתו קצרה כועס ורוגז כל הזמן. אדם כזה, ימיו עניים, קשים ורעים, לעומת אדם אשר ''לוקח את הדברים בקלות'', לא נכנס למרה רעה ולכעסים לעיתים קרובות, אדם כזה ''טוב לו'' ומרגיש מצוין עם עצמו והזולת. 
יש המייחסים את דברי רבי יהושע לדאגנות יתר, או לקפדנות וקמצנות יתר, וכמובן להפכים שלהם בסיפא של הפסוק. 
 

מהו המסר?

מידת הכעס הינה אחת המידות הפחות טובות ביהדות. נאמר עליה (הלכות דעות ברמב''ם, פרק ב', הלכה ג'): כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה.
מדוע משווים חכמים את הכועס לעבירה החמורה של עבודה זרה? מהם קווי הדמיון בין כעס לעבודה זרה. על כך כותב בין היתר רבי שניאור זלמן מלאדי, הרבי מחב''ד בספרו ''התניא'', במסגרת פרק שלם העוסק בנושא: הטעם מובן ליודעי בינה: לפי שבעת כעסו נסתלקה ממנו האמונה. כי אילו היה מאמין שמאת ה' היתה זאת לו, לא היה בכעס כלל! כלומר, אדם צריך להאמין כי הכול מגיע מהקדוש ברוך הוא, כולל הצער או הנזק שחברו עושה לו, או כל סיבה אחרת היכולה לגרום לכעס, ולכן – אין מה לכעוס על הזולת, הוא בעצם רק ''שליח'' המבצע שליחותו (אין זה פוטר אותו מן העונש).
וכן כותב הרמב''ן לבנו, באגרת הרמב''ן בתחילתו: תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת, וּבַזֶּה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, שֶׁהִיא מִדָּה רָעָה לְהַחְטִיא בְּנֵי אָדָם.
יותר אמונה, יותר שלווה, פחות כעס - יביא אותנו לידי שמחה ונחת!


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]