הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

יתיב רב... קמיה... ויתיב...

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

סנהדרין ק ע"א

יתיב רבי ירמיה קמיה דרבי זירא, ויתיב וקאמר: עתיד הקדוש ברוך הוא להוציא נחל מבית קדשי הקדשים ועליו כל מיני מגדים, שנאמר +יחזקאל מ"ז+ ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל לא יבול עלהו ולא יתם פריו לחדשיו יבכר כי מימיו מן המקדש [המה] יוצאים והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה.
אמר ליה ההוא סבא: יישר. וכן אמר רבי יוחנן: (יישר).
אמר ליה רבי ירמיהו לרבי זירא: כי האי גונא מיחזי אפקרותא?
אמר ליה: הא [האי[ סיועי קא מסייע (ליה) ]לך]. אלא אי שמיע לך - הא שמיע לך: כי הא דיתיב רבי יוחנן וקא דריש: עתיד הקדוש ברוך הוא להביא אבנים טובות ומרגליות שהן
 

1.
רבי ירמיה בר אבא תלמיד-חבר של רב ["אמרי במערבא" – בש"ס – רבי ירמיה, הליכות עולם, פרק שלישי, ב]
חברו של רבי זירא הראשון שהיה בימי רב ושמואל (ויש רבי זירא שני בימי אביי ורבא – יד מלאכי תקפח-ט)

2.
הכלל המרכזי שמובא בכל ספרי הכללים הוא שהניסוח: "יתיב רב... קמיה דרב..." מוכיח שהראשון הוא תלמידו של הרב שמופיע אחריו.

2.1
ומדוע לא נאמר בניסוח הנפוץ: "אמר רב... אמר רב..."?

2.2
אומרים הפרשנים ש"יתיב" פרושו שהתלמיד אמר את דבריו ממש בפני רבו, ואם דבריו חלוקים על דעת רבו הרי שאין הלכה כתלמיד במקום הרב.

2.3
ה"יד מלאכי" מסתפק בנכונות כלל זה, ולשיטתו הביטוי "יתיב... קמיה" יכול להוכיח רק שהיו באותו דור.

2.4
ותמוה: מה הביטוי בא ללמדנו? רק את העובדה שהיו בני אותו דור? והרי מדובר בש"ס על חכמים שברור לנו מתי חיו ובכל זאת נאמר לגביהם הביטוי הנ"ל.

3.
כמו כן יש מחלוקת בין הפרשנים מי מוסר את הדברים בסופו של דבר, הרב או התלמיד?
אם נאמר שהביטוי "יתיב... וקאמר..." הכוונה היא שהרב אמר הרי שברור ההבדל מהביטוי "אמר... אמר...", שהתלמיד אמר את הדברים.

4.
חידוש: הביטוי בא ללמדנו ששני החכמים הסכימו לדעה המוזכרת, ולא משנה אם היחס הוא רב-תלמיד; תלמיד-רב; או רב-תלמיד-חבר. ובמקרה כזה שני החכמים ייחשבו כשתי דעות לעניין אחרי רבים להטות.

5.
אולם בסוגייתנו שהינה דברי אגדה ולא דברי הלכה אין משמעות להערה האחרונה.

6.
הענין של "יתיב קמיה" מובא בהמשך סוייתנו לעניין החובה של תלמיד לכבד את רבו.