הא תורה והא גמילות חסדים
סנהדרין צח ע"ב
"וכן אמר רבה: ייתי ולא איחמיניה... אמר ליה אביי לרבה: מאי טעמא? אילימא משום חבלו של משיח - והתניא, שאלו תלמידיו את רבי אלעזר: מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח? - יעסוק בתורה ובגמילות חסדים. ומר - הא תורה והא גמילות חסדים! - אמר ליה: שמא יגרום החטא".
אביי העיד שרבה עסק בגמילות חסדים. וקשה, הרי אמרו במסכתות ראש השנה דף יח ע"א; ויבמות דף קה ע"א: רבה ואביי מדבית עלי קאתו, רבה דעסק בתורה חיה ארבעין שנין, אביי דעסק בתורה ובגמילות חסדים - חיה שיתין שנין", הרי שלא כאביי שעסק בתורה ובגמילות חסדים – רבה עסק בתורה בלבד!
ובתוספות מסכת יבמות דף קה ע"א תירץ שרבה לא עסק כל כך בגמילות חסדים עד שינצל מגזירת בית עלי, אבל כדי שינצל מחבלו של משיח היה בידו. ועדין קשה, "מאי פסקא" – וכי מה השיעור לזה ומה השיעור לזה? "אם כן נתת דבריך לשיעורין"! ומנין שתהא גזירת בית עלי קשה מגזירת חבלו של משיח? ומנין לאביי לדעת שגמילות החסדים של רבה די בה כדי שינצל מחבלו של משיח אם אין בה כדי שינצל מגזירת בית עלי? והלא (שמואל א טז, ז) הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב!
אלא שכוונת אביי היתה לגמילות החסדים העיקרית שעסק בה רבה, והיא שביום הולדתו של אביי, במות אביו ואמו (קידושין דף לא ע"ב), לְקָחוֹ רבה לו לְבֵן, שכן היה אחי אביו. בחסד זה חש אביי בכל יום, והוא היה על כך אסיר תודה. רבה לא אימץ ילדים נוספים, כאמור במסכת שבת דף קנג ע"א: "אמר ליה אביי לרבה: כגון מר, דסנו ליה כולהו פומבדיתאי, מאן אחים הספידא? - אמר ליה: מיסתיא את ורבה בר רב חנן". ורבה בר רב חנן לא היה דר עם רבה ואביי, כאמור במסכת עירובין דף נא ע"ב: "רבה בר רב חנן הוה רגיל דאתי מארטיבנא לפומבדיתא", ובמסכת עירובין דף סח ע"א: "אמר ליה רבה בר רב חנן לאביי: מבואה דאית ביה תרי גברי רברבי כרבנן לא ליהוי ביה לא עירוב ולא שיתוף? אמר ליה: מאי נעביד? מר לאו אורחיה, אנא טרידנא בגירסאי, אינהו לא משגחי".
אולם כלפי שמיא זכות אימוץ האחיין לא נחשבה לגמילות חסדים שלימה אלא למעשה טבעי שאפילו לבן הבינו, ככתוב: (בראשית כט, יד) וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה וַיֵּשֶׁב עִמּוֹ חֹדֶשׁ יָמִים. וכך עשה גם מרדכי, ככתוב: (אסתר ב, ז) וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה הִיא אֶסְתֵּר בַּת דֹּדוֹ כִּי אֵין לָהּ אָב וָאֵם... וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי לוֹ לְבַת. וגמילות החסדים של אביי היתה שלימה כי אחר שלמד חסד זה מדודו רבו, היו מאתים תלמידים אוכלי שולחנו, כאמור במסכת כתובות דף קו ע"א. ואף שאמרו שם שכך היה גם בארבע מאות תלמידי רבה ורב יוסף, הרי רבה ורב יוסף לא דרו באותה עיר, ובבית רבה היה רק תלמיד אחד או שנים כמבואר לעיל.
ורבה לא נכנס כלל לשאלה אם די היה בעסקיו בגמילות חסדים אם לאו, אלא ענה מיד את התשובה הנכונה ממה נפשך – "שמא יגרום החטא".
