החובה ללמד
פסחים קיב ע"א
"חמשה דברים צוה רבי עקיבא את רבי שמעון בן יוחי כשהיה חבוש בבית האסורין. אמר לו רבי למדני תורה. אמר איני מלמדך. אמר לו אם אין אתה מלמדני אני אומר ליוחי אבא ומוסרך למלכות".
וקשה, באיזו זכות מאיים רבי שמעון בן יוחי על רבו, וכי חייב הוא כלל ללמדו, מה גם להסתכן בשביל כך?
אלא שאמר רב יהודה אמר רב במסכת סנהדרין דף צא ע"ב: "כל המונע הלכה מפי תלמיד כאילו גוזלו מנחלת אבותיו, שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב, מורשה היא לכל ישראל מששת ימי בראשית".
אין הרב מעניק בחינם משלו, התורה שייכת לכל ישראל, וכל היודעה חייב למוסרה לתלמידיו. והנמנע מכך אינו כנמנע מלהעניק מתנה, אלא כמונע מהנגזל לקבל את שלו.
וכך פסק ברמב"ם הלכות תלמוד תורה א, ב: (ובשו"ע יו"ד רמה, ג) "מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים אף על פי שאינן בניו, שנאמר ושננתם לבניך מפי השמועה למדו בניך אלו תלמידיך שהתלמידים קרויין בנים".
ומניין שכך הדין גם בשעת הסכנה?
על כך ענה רבי עקיבא עצמו, במסכת ברכות דף סא ע"ב: "תנו רבנן: פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה, בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה.
אמר ליה: עקיבא, אי אתה מתירא מפני מלכות?
אמר לו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה - לשועל שהיה מהלך על גב הנהר, וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום, אמר להם: מפני מה אתם בורחים? אמרו לו: מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם. אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה, ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם? אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות? לא פקח אתה, אלא טפש אתה! ומה במקום חיותנו אנו מתיראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה! אף אנחנו, עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה, שכתוב בה (דברים ל) כי הוא חייך וארך ימיך - כך, אם אנו הולכים ומבטלים ממנה - על אחת כמה וכמה!".
