חכם ושפל ברך
סנהדרין פח ע"ב
"תניא, אמר רבי יוסי: מתחילה לא היו מרבין מחלוקת בישראל, אלא... עומדין למנין. רבו המטמאים - טמאו, רבו המטהרין - טהרו.
משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן - רבו מחלוקת בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות.
משם כותבין ושולחין בכל מקומות: כל מי שהוא חכם ושפל ברך ודעת הבריות נוחה הימנו - יהא דיין בעירו. משם מעלין אותו להר הבית, משם לעזרה, משם ללשכת הגזית.
שלחו מתם: איזהו בן העולם הבא? ענוותן ושפל ברך, שייף עייל שייף ונפיק, וגריס באורייתא תדירא, ולא מחזיק טיבותא לנפשיה. יהבו ביה רבנן עינייהון ברב עולא בר אבא".
צריך ביאור מה ענין מינוי חכם ושפל ברך לענין דלעיל, שהוא אופן הפסיקה וההכרעה בבית דין הגדול.
למה ענין זה לא נאמר למשל לעיל בדף ז ע"ב עם שאר הלכות מינוי דיין הגון.
אלא שמצאנו שעמדו לישראל במשך הדורות שני סוגי חכמים. מצד אחד את החריפים התקיפים הלוחמים בעוז את מלחמתה של תורה. ומצד שני הענוותנים הוותרנים.
ולמרות שהתקיפים היו לרוב משכמם ומעלה, גדולים וחריפים מחבריהם, נקבעה הלכה כענוותנים.
וזהו שמדגישה הגמרא, שגם אם התקיף גדול וחריף יותר, יש לבכר את החכם העניו שפל הברך, ולהעלותו לסנהדרין.
כי למרות שבמחלוקת "אלו ואלו דברי אלהים חיים" ולכן בענייני אגדה אכן אין פסק ואין הכרעה, בהלכה יש צורך בהכרעה בבית הדין, שלא ירבו מחלוקת בישראל.
כך מצינו במקומות רבים:
אלדד ומידד לא נימנו על הסנהדרין. אך נתנבאו מה שאפילו משה לא יכל לראות.
"בית שמאי מחדדי טפי" (יבמות דף יד ע"א). אבל – "וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? - מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן" (עירובין דף יג ע"ב).
"אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ואליעזר בן הורקנוס בכף שניה מכריע את כולם" (אבות ב משנה ח).
"באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו. אמר להם: אם הלכה כמותי - חרוב זה יוכיח. נעקר חרוב ממקומו מאה אמה..." (ב"מ דף נט ע"ב).
ובשעת מותו - "נטל שתי זרועותיו והניחן על לבו, אמר: אוי לכם שתי זרועותיי שהן כשתי ספרי תורה שנגללין. הרבה תורה למדתי, והרבה תורה לימדתי. הרבה תורה למדתי - ולא חסרתי מרבותי אפילו ככלב המלקק מן הים, הרבה תורה לימדתי - ולא חסרוני תלמידי אלא כמכחול בשפופרת" (סנהדרין דף סח ע"א).
אבל אין הלכה כמותו - "רבי אליעזר שמותי הוא" (שבת דף קל ע"ב; נדה דף ז ע"ב).
"אמר רבי עקיבא: ואני אחרון" (מו"ק דף כח ע"ב). "אמר לו רבי עקיבא: ואפילו לרועי צאן" [לא הגעתי] (יבמות דף טז ע"א). "הלכה כרבי עקיבא מחבירו" (עירובין דף מו ע"ב).
"דאמר רבי: שלשה ענוותנין הן, ואלו הן: אבא" [רשב"ג] (ב"מ דף פד ע"ב).
"בכל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו - הלכה כמותו, חוץ מערב, וצידן, וראיה אחרונה".
"משמת רבי בטלה ענוה" (סוטה פרק ט משנה טו). "הלכה כרבי מחבירו".
רבי שמעון - "כל מקום שנותנין עיניהן - מיד נשרף" (שבת דף לג ע"ב).
"אמר להו רבי יוסי: אנא אזלין דלמא עניש ליה רבי שמעון דקא מסתפינא. קביל עליה דלא ליענשיה, אפילו הכי ענשיה" (מעילה דף יז ע"ב).
"רבי יוסי ורבי שמעון - הלכה כרבי יוסי... רבי יהודה ורבי שמעון - הלכה כרבי יהודה" (עירובין דף מו ע"ב).
וכן מקובל שזכה מרן הבית יוסף שתתקבל הלכה על ידו. כי עיקר פועלו היה לבאר וללקט בענוה את דברי הקדמונים. ופעמים הרבה הקשה ודחה הבית יוסף דברי קדמון, ואף על פי כן ביטל את דעתו והביא את דברי אותו ראשון בשו"ע. ורק הרמ"א שב והביא גם את דעת הב"י.
