הכאת אביו אחר מותו
סנהדרין פה ע"ב
"ואמר לו אנטונינוס לרבי: נשמה מאימתי ניתנה באדם, משעת פקידה או משעת יצירה? - אמר לו: משעת יצירה. - אמר לו: אפשר חתיכה של בשר עומדת שלשה ימים בלא מלח ואינה מסרחת? אלא, משעת פקידה. אמר רבי: דבר זה למדני אנטונינוס, ומקרא מסייעו, שנאמר (איוב י, יב) וּפְקֻדָּתְךָ שָׁמְרָה רוּחִי".
כיון שהמכה לאחר מיתה פטור, צריך ביאור למעשה המתואר במסכת בבא בתרא דף נח ע"א: "ההוא גברא דשמעה לדביתהו דקא אמרה לברתה: אמאי לא צניעת באיסורא? הך איתתא עשרה בני אית לה, ולית לי מאבוך אלא חד. כי שכיב, אמר להו: כל נכסי לחד ברא, לא ידעי להי מינייהו. אתו לקמיה דרבי בנאה, אמר להו: זילו חבוטו קברא דאבוכון (רשב"ם: חבוטו - הכו הכאות על קברו ולנסותן נתכוין שאותן שהן ממזרים הן עזי פנים וילכו לחבוט), עד דקאי ומגלי לכו להי מינייכו שבקא. אזלו כולהו, ההוא דבריה הוה לא אזל, אמר להו: כולהו נכסי דהאי (רשב"ם: שלא רצה לחבוט על קברו של אביו שזה הוא הצנוע שבכם ומסתברא דלזה אהב יותר)".
וקשה, ומה בכך שחבטו קבר אביהם, והלא איסור הכאתו אינו אלא בחייו!
אלא שאמנם פטור מחנק, מדין איסור מכה אביו ואמו, אבל עדין יש בזה גנאי לאביו, כדברי שו"ת הרא"ש כלל עח סימן ג. ומצות כבוד אביו קיימת גם לאחר מותו, כמו שאמרו במסכת קידושין דף לא ע"ב: "ת"ר: מכבדו בחייו ומכבדו במותו".
