"אלא במאי (בו) מקדשא" / הרב יעקב לויפר

פורסם במוסף 'קולמוס', משפחה

כּוּ

מכירים את המלה התלמודית הזו? לא, אינני מתכוון לקיצור 'כו' של המלה 'וְכֻלֵּי'. סביר להניח שרוב הקוראים אינם מכירים אותה.

בשורות הבאות נעסוק בגורלה העגום של מלה תלמודית שגורלה לא שפר עליה, מן הסתם בעיקר בגלל הדמיון לקיצור המפורסם 'כו', ומכיון שכך עלה עליה הכורת, והיא נמחקה מארץ חיי הספרים ואבדה מתודעת הלומדים.

בדף צט. הבא עלינו לטובה עוסקת הגמרא במחלוקת רבי מאיר וחכמים באשה האומרת לאומן "עשה לי שירים, נזמין וטבעות ואקדש לך", שרבי מאיר אומר: "כיון שעשאן – מקודשת", וחכמים אומרים: "אינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה". הגמרא מבררת מהו אותו 'ממון' שבכוונת חכמים: "אילימא אותו ממון, מכלל דר"מ סבר אותו ממון לא? אלא במאי מקדשא?".

אותה שאלה מופיעה אף במסכת קידושין (מח.), ושם נוספת מילה אחת: "אלא במאי, בו מקדשא?" נראה שהגמרא שואלת בכעין אירוניה: וכי האומן עצמו הוא כסף הקידושין?

למעשה גם הנוסח כאן וגם הנוסח בקידושין הוא תוצאה של התמודדות מעתיקים או מדפיסים עם המלה 'כּוּ' שלא היתה מובנת להם. הנוסח המקורי הוא 'אלא במאי כּוּ מקדשא'? ופירוש המלה הזאת הוא כמו 'אֵפוֹא' בעברית, מילת עזר הבאה להדגשה, דוגמת לשון הכתוב "מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד" (בראשית כז לג), "וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ" (שמות לג טז). המשפט הזה יכול היה להכתב בעברית 'אלא במאי אפוא מקדשא'?

עיון בכתבי היד מוכיח זאת על אתר: הנוסחה בכ"י המבורג, ובכ"י וטיקן 116 היא כאמור: 'אלא במאי כו מיקדשא', ואף בכ"י מינכן 95 נוסח דומה 'אלא במאי כי מיקדשא' – נתחלפה לו למעתיק ו"ו ביו"ד. רבי נתן נטע רבינוביץ מעיר זאת בספרו המפורסם 'דקדוקי סופרים', ואף מציין כי בתוספות רבינו פרץ מופיעה הנוסחה הנכונה. מה קרה לדפוסים שלנו? כנראה שהמעתיקים או המדפיסים לא הבינו את המלה המוזרה, והעדיפו למחוק אותה.

במסכת קידושין אירע למילתנו גורל אחר: מאן דהו בנסיון פיענוח – החליט שנכתבה כאן כ' במקום ב', והצמיח את המשפט 'אלא במאי בו מקדשא?' כשהוא 'מתקן' אף את רש"י בהתאם. וכך נתקבל המשפט האירוני שציטטנו לעיל. (יעויין בהגהות וציונים של מהדורת 'עוז והדר' – קידושין שם).

המלה 'כו' מופיעה בעוד מקומות לא מעטים בתלמוד ומפרשיו, ובכולם התאנו לה המדפיסים והשביתו את זכרה. נביא עוד דוגמא, הפעם מלשון רש"י במסכת יבמות (נג: ד"ה אלא חלץ) המצטט – בשילוב הסברים – את שאלת הגמרא שם, וזה לשונו בדפוסים שלנו: "אלא חלץ ונתן גט - ביבם אחד ויבמה אחת למה לי כו', למאי ליהני האי גט..."

בנוסח שלנו נראה כי רש"י מצטט את השאלה 'למה לי' המופיעה בגמרא, ומוסיף את המלה 'כו' – כביכול הוא ציטט את השאלה בקיצור. אבל המעיין בגמרא יראה כי השאלה מסתיימת בדיוק במילים 'למה לי', כך שאין צורך להוסיף 'כו'.

עיון בדפוס ונציה הראשון יפתור לנו את הבעיה: נוסח רש"י שם הוא "אלא חלץ ונתן גט - ביבם אחד ויבמה אחת למה לי למאי כו' ליהני האי גט?". רש"י משתמש במלה התלמודית 'כו' שהזכרנו לעיל! וכוונתו 'למה אפוא יועיל גט זה?'

למעשה הטעות החלה כבר בדפוס ונציה, שכן הם הוסיפו גרש על תיבת כו בחושבם שזה הקיצור המצוי. ואכן, אם נטפס הלאה ונתבונן בדפוס שונצינו שקדם לוונציה – נראה שהמלה 'כו' מופיעה שם בלי הגרש. השתלשלות הטעות היא איפוא כך: בדפוס ונציה הוסיפו את הגרש, אבל עדיין לא שינו את מיקום המלה והמשפט נשאר נכון. בדפוס באזל כבר מופיע ה'תיקון' השגוי, והמלה 'כו' מועברת מקום אחד קדימה, וכך נוצר כביכול ציטוט של רש"י מלשון הגמרא 'למה לי' בתוספת 'כֻלֵּי'. ומכאן ואילך בכל הדפוסים. (עיין בהגהות וציונים של מהדורת עוז והדר על אתר).

נסיים בקוריוז אופייני לגורלה העגום של מילה זו. מרן רבי יוסף קארו בחיבורו 'כללי התלמוד' (הודפס יחד עם ספר 'הליכות עולם' לרבי ישועה בן יוסף הלוי מתלמסאן) מקדיש ערך מיוחד למילה זו, וכותב כך:
"לשון כו הוא אשגרת לשון בלשון בבלי. בפרק יש נוחלין (ב"ב קלז:) גבי 'אתרוג זה נתון לך במתנה ואחריך לפלוני' 'למאי כו יהבה ניהליה'. והוא כמו 'למאי יהבה ניהליה'. וכן 'איכו שכיב' (ב"מ עג:) שהוא כמו 'אי שכיב', ו'כו' – אשגרת לשון".

כוונתו של מרן ברורה: המלה 'כו' היא 'תיקון לשון' שאפשר גם בלעדיו, והמשפט יכול להיות תקני גם אם נשמיט את כּוּ. אך לשווא נחפש בדפוסים שלנו את הלשון 'למאי כּוּ יהבה ניהליה' – כי לא נמצא אותו. המלה 'כו' נמחקה כבר בדפוס באזל, היא מופיעה עדיין בדפוסי שונצינו וונציה – כמובן עם הגרש המוטעה. בדפוס באזל לא הבינו את מה בא ה'כו' לקצר, ומחקו אותו. לעומת זאת המלה 'איכו' שלא זוהתה עם 'כו' – שרדה, והיא מופיעה אף בדפוסים שלנו.

אבל יותר מגוחך הוא מה שקרה לדברי מרן עצמו בדפוס וורשה (עמ' נט טור ב) הקטע דלעיל מופיע שם כך:
"אשגרת לישן, בלשון בבלי, בפרק יש נוחלין גבי אתרוג זה נתון לך במתנה ואחריך לפלוני. למאי יהבא ניהליה, והוא כמו למאי יהבניה ליה, וכן איכו שכיב שהוא כמו אי שכיב, אשגרת לישן"

ממש מדהים! המדפיס של דפוס ורשה לא הבין את פשר ההתיבה 'כו' – ולכן קצץ אותה באכזריות מכל הקטע תוך כדי שהוא מסרס אותו לגמרי. נעתיק את הקטע שוב, כשהמילים המושמטות נתונות בסוגריים:
"[לשון כו הוא] אשגרת לישן בלשון בבלי. בפרק יש נוחלין גבי 'אתרוג זה נתון לך במתנה ואחריך לפלוני' 'למאי [כו] יהבא ניהליה'. והוא כמו 'למאי יהבניה ליה'. וכן 'איכו שכיב' שהוא כמו 'אי שכיב', [ו'כו'] אשגרת לישן"

המדפיס הוורשאי מחק את שלוש המילים הראשונות, והפך בכך את הקטע כביכול לעוסק במושג 'אשגרת לישן'. לאחר מכן הוא מחק את המלה 'כו' במשפט 'למאי כו יהבה ניהליה' ומתוך כך לא הבין מה בא מרן לחדש כאן, על כן אימץ את מוחו ושתל בדברי הב"י את התיקון הבא: במקום 'למאי יהבא ניהליה' מתקן הב"י 'למאי יהבניה ליה', שלא עלה על דעתו מעולם. ולבסוף מכיון שלא הבין את המשפט החותם 'וכו – אשגרת לישן' שבו מסביר מרן כי המלה 'איכו' מורכבת מ'אי + כו', הוא מחק שוב את המלה כו' שהובנה לו כקיצור. ובכך גרם שהב"י כביכול 'חותם מעין הפתיחה': אשגרת לישן. כמדומה שהתעללות כזאת בטקסט היא נדירה. [הנוסח הנכון מודפס בהערה במהדורת 'שער המשפט' ירושלים תשנ"ח, עמ' ר"פ]

טעות גוררת טעות, והמילים 'אשגרת לישן' שבסוף הקטע – שהפכו למיותרות – התפרשו לבעל המחבר 'בית אהרן (ח"ה עמ' תקסח) כתחילתו של הקטע הבא העוסק בדברי רש"י על 'אראה בנחמה' [הקטעים בדפוס ורשא משום מה מודפסים ברצף]. וכך הוא מצטט שני קטעים בזה אחר זה, שכותרתם כביכול היא 'אשגרת לישן', בעוד שלמעשה לא מיניה ולא מקצתיה.