פצע נפשי / רפי זברגר

סנהדרין  פה ע''ב
 

הקדמה

הזכרנו במשנה בדף הקודם את העבירות עליהם נענשים בחנק. המשנה הראשונה בדף שלנו מפרטת את התנאים המחייבים חנק בדין ''מכה אביו ואמו''.
 

הנושא

קובעת המשנה את הכלל: המכה אביו ואמו אינו חייב עד שיעשה בהן חבורה.
הכאה שאין בה חבורה, המכונה בימינו שטף דם – אינה מהווה מכה המחייבת חנק. רק אם יצא דם, בין שהדם נשאר בגוף ולא פרץ החוצה (שטף דם פנימי) ובין אם יצא החוצה (שטף דם חיצוני), אז, ורק אז חייבים בחנק. 
ממשיכה המשנה בהשוואה בין דין מכה הורים למקלל הורים: 
זה חומר במקלל מבמכה, שהמקלל לאחר מיתה חייב והמכה לאחר מיתה פטור.
ניתן להבין השוואה זו בשני אופנים. אופן ראשון מקשר השוואה זו לדין של הרישא, ואופן שני אינו מקשר. 
1. רש''י בלשונו הקצרה, מקשר בין שני חלקי המשנה ואומר על הפטור של המכה לאחר מיתה: דחבורה ליכא. 
כלומר, הסיבה לכך שהמכה לאחר מיתה פטור, בגלל שאין יציאת דם בהכאה לאחר מות האדם, ולכן אין חיוב של הכאה לאחר מיתה. כל זאת לאור העיקרון שלמדנו ברישא של המשנה שהכאה ללא חבורה אינה מחייבת חנק. 
2. מאירי  (על המשנה בדף הקודם) ועוד מסבירים בסיפא את הטעם של פטור בהכאה לאחר מיתה: וטעם הדבר נראה שהמכה לאחר מיתה אינו אלא כמכה העפר אבל הקללה נגררת אחר הנפש שהיא נשארת: כלומר, הכאה באדם מת, אינה אלא הכאה של עפר, ולכן אינה מחייבת מיתה, משא''כ בקללה שהיא ''רוחנית'' ומתייחסת לנפש האדם, ונפשו של אדם קיימת גם לאחר מותו, לכן – קללה מחייבת גם לאחר מיתתו של אדם. 
לפי הסבר זה, הסיפא של המשנה אינה קשורה לרישא ואינה נובעת ממנה אלא מהווה דין נוסף. המילה ''זה'' בתחילת הסיפא לפי הסבר זה, משמעותה: הדבר הבא שאנחנו הולכים לומר עכשיו מהווה חומרא בקללה יותר מאשר במכה, ואינה המשך לרישא של המשנה. 
 

מהו המסר?  

מהו המסר לכאורה ניתן היה לחשוב כי אדם המכה את חברו, עובר עבירה חמורה יותר מקללה, שכן, הכאה גורמת לנזק פיזי לעומת קללה שאינה אלא נזק נפשי. אמנם בחיי אדם ניתן לומר כי הכאה הינה גם נזק פיזי וגם נזק נפשי, שהרי הכאה גם גורמת לחבלה, וגם גורמת לבושה של האדם המוכה. אך לאחר מותו של האדם, מתייחסים למכה רק כ''מכה בעפר'' ולא מהווה נזק נפשי, לכן אומר המאירי כי מכה לאחר מיתה אינה מחייבת מיתה משא''כ קללה.
בכל מקרה אנו למדים עד כמה נפשו של אדם, גם לאחר מותו הפיזי של האדם ''רגישה'' ופגיעה. כמה צריכים להיזהר שלא לגרום לעוגמת נפש ולוא הקלה ביותר, אשר גורמת ל''פצע נפשי'' שפעמים רבות קשה מאוד להסירו.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]