הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
אמרי בי רב
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
סנהדרין נז ע"א
אמר רב יוסף, אמרי בי רב: על שלש מצות בן נח נהרג: (גש"ר סימן).
על גילוי עריות, ועל שפיכות דמים, ועל ברכת השם.
מתקיף לה רב ששת: בשלמא שפיכות דמים - דכתיב +בראשית ט'+ שפך דם האדם וגו'. אלא הנך מנא להו? אי גמר משפיכות דמים - אפילו כולהו נמי, אי משום דאיתרבאי מאיש איש - עבודה זרה נמי איתרבי מאיש איש! –
אלא אמר רב ששת אמרי בי רב: על ארבע מצות בן נח נהרג. –
ועל עבודה זרה בן נח נהרג?
והתניא: בעבודה זרה דברים שבית דין של ישראל ממיתין עליהן - בן נח מוזהר עליהן. אזהרה - אין, מיתה - לא! –
אמר רב נחמן בר יצחק: אזהרה שלהן זו היא מיתתן.
רב הונא ורב יהודה וכולהו תלמידי דרב אמרי: על שבע מצות בן נח נהרג.
1.
בסוגייתנו רב יוסף אמר הלכה בשם "אמרי בי רב" - "על שלש מצות בן נח נהרג"
2.
רב ששת הקשה על רב יוסף ו"תיקן" את הדין בשם "אמרי בי רב" - "על ארבע מצות בן נח נהרג"
3.
"רב הונא ורב יהודה וכולהו תלמידי דרב" הרחיבו את הדין - "על שבע מצות בן נח נהרג".
4.
רמב"ם הלכות מלכים פרק ט הלכה יד:
וכיצד מצווין הן על הדינין, חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו, ולהזהיר את העם, ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף, ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו, ובן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד בלא התראה ועל פי קרובין אבל לא בעדות אשה ולא תדון אשה להם.
הרמב"ם פסק כדעה השלישית בסוגייתנו - לעיל בסעיף 3.
5.
כסף משנה הלכות מלכים פרק ט הלכה יד:
ובן נח שעבר וכו'. שם (דף נ"ז) רב הונא ורב יהודה וכולהו תלמידי דרב אמרו על שבע מצות בן נח נהרג:
6.
מדוע באמת נפסק כדעה השלישית?
7.
אולי בגלל שדעה זו מובאת אחרונה בסוגייה, ומתאים לכלל של "הלכה כבתראי", שלפעמים כלל זה תקף גם לגבי סדר הבאת הדינים.
7.1
ואולי נפסק כדעה האחרונה מפני שהם רבים - "כולהו תלמידי דרב".
8.
האם כולהו "תלמידי דרב" כוללים גם את "אמרי בי רב"?
9.
"אמרי בי רב" – הכוונה שאמרו בבית מדרשו של רב. כבר למדנו בסנהדרין דף יז עמוד ב ש"אמרי בי רב" הכוונה לרב הונא תלמידו המובהק של רב. ולפעמים הכוונה לרב המנונא. כאן אי אפשר לפרש שאמר זאת רב הונא שהרי בהמשך - לעיל בסעיף 3 - רב הונא עצמו חולק.
10.
ואולי אפשר להסביר שבסוגייתנו הביטוי "אמרי בי רב" - בסעיפים 1 ו-2 - הכונה באמת לרב הונא. אולם המשמעות היא, שרב הונא מסר את הדברים מבית מדרשו של רב ואף בשמו של רב עצמו, ואחר כך - לעיל בסעיף 3- כשהגמרא מביאה את רב הונא, הכוונה היא שרב הונא אומר את דעת עצמו וחולק על "רב הונא" שציטט את רב או את דברי חכמי בית המדרש של רב.
11.
ראה מה שכתבנו על מסכת זבחים דף פז:
בגמרא:
איתמר: פירשו קודם חצות והחזירן אחר חצות - רבה אמר:
תלמוד בבלי מסכת זבחים דף פז עמוד א
חצות שני עוכלתן, רב חסדא אמר: עמוד השחר עוכלתן. אמרי בי רב: מאי טעמא דרב חסדא? ומה חצות שאין עושה לינה עושה עיכול, עמוד השחר שעושה לינה אינו דין שעושה עיכול. פירשו קודם חצות והחזירן לאחר עמוד השחר - רבה אמר: חצות שני עוכלתן, רב חסדא אמר: אין בהן עיכול לעולם.
הסוגיה פותחת במחלוקת בין רבה לרב חסדא. "אמרי בי רב" מסבירים את רב חסדא.
12.
מיהם "אמרי בי רב"?
13.
יש אומרים "בי רב" סתם הוא רב המנונא, חברו של רב חסדא ותלמיד מובהק של רב.
13.1
הביטוי "בי רב משמיה דרב" – רב הונא.
13.2
באטלס עץ חיים אומר שלפעמים "בי רב..." הכוונה לדעת יחיד ולפעמים לדעת רבים.
ואולי אם בא בצירוף של "אמרי" – לשון רבים
13.3
ויש אומרים ש"בי רב" הוא כינוי לבית מדרש סתם ויש אומרים דווקא לבית מדרשו של רב.
14.
לפעמים קורה שהגמרא בהמשך מקשה מדברי רב על דברי רב עצמו, מוכח מכך, שכאשר היא כותבת "בי רב משמיה דרב" הרי שהדין מיוחס לרב עצמו ולכן אפשר להקשות מדברי רב כאן לדברי רב במקום אחר.
15.
בסוגייתנו - זבחים דף פז - מסביר תוס':
אמרי בי רב מאי טעמא דרב חסדא - אע"ג דאמרי בי רב רב הונא ורב חסדא תלמידו שמא רב הונא נמי אמרה ופי' טעמו. והש"ס קבעיא בלשון זה מאי טעמא דרב חסדא. אי נמי מצינו שרב הונא רגיל לשבח דבריו כדאמר בגיטין דף ז.) חסדא שמך וחסדאין מילך ובמסכת שבת דף פב.) מאי טעמא לא שכיחת גבי רב חסדא דמחדדן שמעתתיה.
היוצא מדברי תוס':
15.1.
"בי רב" – הוא רב הונא – רבו של רב חסדא.
15.2.
כעיקרון, רב לא מנמק את הדין שאומר תלמידו.
15.3
במקרה שמדובר בתלמיד שרבו רגיל לשבחו אזי הוא [רב] גם מנמק את הדין שאמר [התלמיד].
15.4
ההלכה שאמר רב חסדא כנראה ששמע זאת מרב הונא רבו, ולכן באמת "בי רב" [=רב הונא] מסביר את דברי עצמו. ואת המילים "מאי טעמא דרב חסדא" לא אמר "בי רב" אלא "עורך הגמרא".
15.5
וראה ב"מתיבתא", הערה ב, שמביא ששיטת תוס' [במסכת סנהדרין] היא, ש"בי רב" הוא רב הונא, אבל שיטת רש"י היא ש"בי רב" הוא רב המנונא,
ולפי זה לא קשה כלום, כי רב המנונא יכול לנמק את דינו של רב חסדא.
15.6
גם אם נניח, שמדובר ברב המנונא שהיה תלמידו של רב והיה חברו של רב הונא, והיה מבוגר מרב חסדא, אבל לא היה רבו של רב חסדא, וחכם מבוגר יתכן שמנמק את דינו של חכם הצעיר ממנו.
16.
ראה גם מה שכתבנו על מסכת בבא קמא דף יט
