קשר חזק ואמיץ / רפי זברגר

סנהדרין מח ע''א 
 

הקדמה

בדף הקודם עסקנו בשאלה האם האורג בגד למת, האם הוא נאסר לשימוש אחר, גם אם עדיין לא השתמשו בו למת. 
הגמרא תולה את הנושא בשאלה עקרונית האם הזמנה מילתא או לא? כלומר, האם בעצם הדבר שאדם ''מזמין'' חפץ מסוים למטרה מסוימת, גם אם לא השתמש בפועל למטרה זו, האם עצם ה''הזמנה'' כבר יוצרת חלות של הדבר, וכאילו שהשתמשו בו לאותה תכלית, או שמא לא. זו מחלוקת בין אביי לרבא. אביי סובר הזמנה מילתא היא, ורבא חולק וסובר כי הזמנה לאו מילתא היא. 
 

הנושא

נלמד אחת מן ההוכחות של הגמרא לאביי כי הזמנה מילתא:
תא שמע: החוצב קבר לאביו, והלך וקברו בקבר אחר - הרי זה לא יקבר בו עולמית!
אדם אשר הכין וחצב קבר לאביו, אך בפועל קבר במקום אחר – פוסקת הברייתא, כי אין לקבור בקבר הראשון, למרות שלא קבר בו בפועל. הרי לנו הוכחה לכאורה כאביי כי הזמנה מילתא. שהרי הוא רק זימן קבורה, וכבר אנו אוסרים.
עונה הגמרא: התם משום כבוד אביו. כלומר, רק משום כבוד אב, אנו אוסרים את מקום הקבורה שהכין הבן לאביו, אבל בקבר רגיל שאין עניין בכבוד אב, ניתן לומר כי הזמנה לאו מילתא, ולא נאסר מקום הקבורה.
מוכיחה זאת הגמרא מהסיפא של אותה ברייתא: רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף החוצב אבנים לאביו, והלך וקברו במקום אחר - הרי זה לא יקבר בהן עולמית. אי אמרת בשלמא משום כבוד אביו - שפיר. אלא אי אמרת משום הזמנה - טווי לאריגה מי איכא למאן דאמר?
חציבת אבנים שבסופו של דבר מיועדים לשימוש בקבר, דומה לטווית החוט שבסופו של דבר ישמש לתכריכים של המת. בוודאי ובוודאי אומרת הגמרא, אף אחד לא חושב שטוויה החוט הינה ''הזמנה'' ואוסרת את הבגד שייוצר מן החוט הנ''ל. זהו בוודאי ''שלב מקדמי'' שגם אביי המחשיב הזמנה להיות כאילו נעשה למעשה, אינו מחשיב את שלב הטוויה המקדמי להיות ''הזמנה''. לכן, מסיקה הגמרא, כי הברייתא מדברת רק משום ''כבוד אב'' ואין הוכחה לשיטת אביי כי ''הזמנה מילתא".
 

מהו המסר?

למדנו כי טוויה בוודאי לא נקראת הזמנה לתכריכים, וגם חציבת אבנים אינה הזמנה לקבר. כלומר, גם לפי אביי המחשיב הזמנה, צריך שהקשר בין שלב ההזמנה לשלב ביצוע הפעולה יהיה ''קשר ישיר וחזק''.
נלמד מכך לכל עשייה שאנו עושים עבור מישהו או עבור משהו. הקשר בין פעולה שלנו למטרה צריך להיות קשר ישיר, חזק ואמיץ. למשל, אם אנחנו מבקשים לתת מתנה לבן/בת הזוג, ואנחנו הולכים לעזור במפעל המייצר את הדבר שאותו אנו מעוניינים לתת, ובכך אנו בעצם ''תורמים'' למתנה – אין זה נחשב למתנה כלל וכלל.
ניתן לומר זאת גם בכיוון ההפוך כגון ענישה. כאשר עונשים את הילד למשל, יש לדאוג לכך שיהיה קשר בין העונש לבין המעשה גם במהות וגם בזמן. כך הענישה תיהפך להיות יותר משמעותית ובעלת ערך.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]