חפירה לעומת השקיה / רפי זברגר

סנהדרין לט ע''א-ע"ב

הקדמה

בדף הקודם דברנו על אדם הראשון. אחד האמוראים ייחס לאדם הראשון "מינות", כלומר, כפירה בקדוש ברוך הוא. 
מתוך דיון זה עברה הגמרא לתאר מספר ויכוחים שהיו לחכמים עם כופרים ומינים, תיאורים אשר גלשו לדף שלנו. 
 

הנושא

מתוך אחד הוויכוחים, מתארת הגמרא קושיא של רבי אלעזר, אשר מציג סתירה לכאורה בין שני פסוקים:
רבי אלעזר רמי: כתיב (תהילים קמ''ה, ט'): טוֹב ה֥' לַכֹּ֑ל וְ֝רַחֲמָ֗יו עַל כָּל מַעֲשָֽׂיו: וכתיב (איכה ג', כ''ה) : ט֤וֹב ה֙' לְקֹוָ֔ו לְנֶ֖פֶשׁ תִּדְרְשֶֽׁנּוּ: 
מצד אחד הקדוש ברוך הוא מטיב לכולם ( לַכֹּ֑ל) ומצד שני הוא מטיב רק לאנשים המקווים אליו ( לְקֹוָ֔ו). 
האם הוא מטיב לכולם או רק למבקשים אותו? 
עונה הגמרא במשל: משל לאדם שיש לו פרדס, כשהוא משקה - משקה את כולו, כשהוא עודר - אינו עודר אלא טובים שבהם. רש''י על המקום מסביר את ההבדל בין פעולת השקיה לפעולת עידור:
כשהוא משקה - אינו מונע המים לילך לטובים ולרעים לפי שאינו אלא טורח אחד, וכשהוא עודר דהוי טורח לכל אחד ואחד, אינו עודר אלא הטובים.
מכיוון שאין הבדל אם משקים לשטח קטן או גדול, הממטרות "עושות את העבודה", ללא מאמץ נוסף של האדם המשקה. לעומת זאת, החפירה הינה ''פעולה אישית'' המבוצעת עבור כל עץ ועץ בנפרד. 
לאור הבדל זה ניישב את הסתירה לכאורה בפסוקים: הפסוק בתהילים מדבר על ירידת הגשם על פני הארץ. בפעולה זו, הקדוש ברוך הוא זן ומפרנס את ה''טובים'' וה''רעים'' יחדיו, ללא מאמץ מיוחד. 
הפסוק באיכה לעומתו, עוסק ב''חפירה'' - שמירה של הקדוש ברוך הוא על אנשים. כאן יש פעולה המתבצעת לכל אחד בנפרד, ולכן היא ניתנת אך ורק לאנשים המקווים ומצפים לעזרתו של הבורא. 
 

מהו המסר?

יש יחס של הורים כלפי הילדים בבחינת ''השקיה'' ויש יחס הדומה ל''חפירה''. אם עושים פעולות המתייחסות לכל הבית ותושביו, כמו למשל: הכנסת מיזוג מרכזי, דאגה לניקיון וכדו' פעולות אשר משפיעות יחדיו על כל תושבי הבית, כולל כל הילדים, הינן בבחינת ''השקיה''.
אך בפעולות המתייחסות לכל ילד בנפרד, כגון: קניית ספרים/בגדים וכדו', לימוד אישי של ההורה עם כל ילד וילד וכן הלאה, ישנה השקעה אישית של ההורה בכל אחד מהילדים, ולכן דומות לפעולת ה''חרישה''.
''באופן טבעי'' ניתן לומר, כי פעולות מסוג ''חפירה'' דורשות רצון, שאיפה, בקשה של הילד, כך שבסופו של דבר הפעולה תתבצע עם מוטיבציה הדדית גבוהה של ההורה והילד. אם חסר הרצון, חסרה השאיפה והילד אינו משתף פעולה, גם להורה קשה לבצע את הפעולה מצידו, ולכן הפעולות תתבצענה בקושי, אם בכלל.
לאור זאת ניתן לומר, כי תפקיד ההורה, אינו רק ''לספק צרכים'' שונים, אלא גם לגרום לילדים לרצות, לשאוף ולקוות, כך ש"סיפוק הצורך" מצד ההורה, יתבצע עם כוונה ולב שלם, בנפש חפצה ובשמחה יתרה.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]