פשט ודרש
סנהדרין לג ע"ב
"ואין מחזירין לחובה. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: והוא שטעה בדבר שאין הצדוקין מודין בו, אבל טעה בדבר שהצדוקין מודין בו, זיל קרי בי רב הוא".
וכי מה איכפת לנו מה דעת הצדוקין? וכי נוסף על עמל בירור דעת חכמים, נצטרך מעתה להתיגע ולברר את דעת הצדוקין?
אלא שפירש רש"י: "דבר שאין הצדוקין מודין בו - שאין טעותו מפורש בתורה בהדיא, אלא במשנה או בדברי האמוראים.
זיל קרי בי רב הוא - תינוקות של בית רבן יודעין שאינו כלום והדר".
כלומר, שדעת הצדוקין, היא רק שֵׁם קוד לדברים הנלמדים מהפשט. וכשאמר יהודה בן תימא (פרקי אבות סוף פרק ה) "בן חמש שנים למקרא בן עשר למשנה", בכלל 'מקרא' השינון והבנת הפשט בלבד.
והוסיף ביד רמ"ה: "דבר שהצדוקים מודים בו כגון דבר המפורש בתורה שבכתב או שהכל יודעים אותו משיקול הדעת".
קיימות עוד השלכות להלכה להבחנה בין דבר הנלמד מהפשט או מהדרש.
בענין פר העלם דבר, במסכת הוריות דף ד ע"א:
"אמר רב יהודה אמר שמואל: אין ב"ד חייבין עד שיורו בדבר שאין הצדוקין מודין בו, אבל בדבר שהצדוקין מודין בו - פטורין; מאי טעמא? זיל קרי בי רב הוא... אמר רב ששת, וכן תנא דבי רבי ישמעאל, מפני מה אמרו: הורו בדבר שהצדוקין מודין בו פטורין? מפני שהיה להם ללמוד ולא למדו".
שמותר לשתוי יין להורות בענין כזה. במסכת כריתות דף יג: וברמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק א הלכה ג: "אסור לכל אדם בין כהן בין ישראל להורות כשהוא שתוי, אפילו אכל תמרים או שתה חלב ונשתבשה דעתו מעט אל יורה שנאמר ולהורות את בני ישראל, ואם הורה בדבר שהוא מפורש בתורה עד שידעוהו הצדוקים מותר".
שאם נעלמה ממנו הלכה כזו אין זו העלמה לענין קרבן עולה ויורד. במסכת שבועות דף יד ע"ב; וברמב"ם הלכות שגגות פרק יא הלכה ב: "אם נעלמו ממנו הלכות טומאה, כגון שנטמא בכעדשה מן השרץ וידע שהשרץ מטמא ולא ידע בשיעור ושכח שנגע בשרץ כלל ונכנס או אכל ואחר כך נודע לו {שנגע} בכעדשה מן השרץ הרי זה ספק אם חייב קרבן או פטור".
מעתה, נוסף על עמל בירור הדרשות, אמתי הדרשה גמורה והדין דאורייתא, ואמתי אסמכתא בלבד, צריך גם לעיין ולברר האם הדין נלמד מדרשה או שכבר עולה מפשט הפסוקים.
