ולא היו נכנסין בסעודה
סנהדרין כג ע"א
"כך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין... ולא היו נכנסין בסעודה אלא אם כן יודעין מי מסב עמהן".
נוסח הרמב"ם (המקורי) בהלכות סנהדרין פרק כב הלכה (י)[יב]: "וכך היו בקיאי הדעת שבירושלים עושין: אין יושבין בדין, עד שיידעו עם מי יושבין".
וכן בפירוש המשנה לרמב"ם מסכת גיטין פרק ט משנה ז: "בקיי הדעת, המיושבין בדעותיהם". המיושבין בדעותיהם פירושו ההיפך מקלי הדעת.
האם עשו כהוגן?
דברי הברייתא מובאים גם באיכה רבה (בובר) פרשה ד:
"דבר אחר, בני ציון היקרים. מה היה יקרותן, לא היה אחד נכנס לסעודה עד שהיה יודע מי הם המסובים עמו, ומי מוזגן, ומי משמשן, ולא חותם בנייר, עד שהיה יודע מי הם החתומים עמו, משום אל תשת ידך עם רשע (שמות כג, א). דבר אחר, בני ציון היקרים. מה היה יקרותן, תני ר' שמעון בן גמליאל מנהג גדול היה בירושלים, שבשעה שהיה אחד מהם נכנס לסעודה, בעל הסעודה היה תולה מפה על פתחו, כל זמן שהיה מפה פרוסה היו האורחים נכנסים שם, העביר המפה לא היה רשות לאחד מהם ליכנס. עוד מנהג אחר היה שם שכל זמן שהיה אחד מהם עושה סעודה היה מוסר את הסעודה לטבח, שאם נתקלקל דבר בסעודה, היו עונשים הטבח הכל לפי הכבוד, ולפי האורחים. דבר אחר, בני ציון היקרים. מה היה יקרותן, לא היה אחד מהם הולך לסעודה עד שהיה נקרא.
מעשה באדם אחד שהיה בירושלים ועשה סעודה, אמר לשלוחו לך הבא לי קימצא ריחמי, אזל ואייתי ליה קימצא שנאיה, עאל וישב ליה בין האורחים, עאל ואשכחיה ביני אריסטיטייא א"ל מאן את שנאי ואת יתיב בגו ביתי, מה בעית הכא, קום פוק מגו ביתי, א"ל הואיל ואתאי לא תביישינני, ואנא יהיב לך שומי מגוס, א"ל לית את מסובן, א"ל לא תביישינני ואנא יהיב פלגא דסעודתך, ולא אוכל ולא אשתי, א"ל לית את מסובן, א"ל כל הדין סעודתא אנא יהיב טימא, א"ל לא, הוה אמר ליה קום לך, נקטיה בידיה ואפקיה...".
מסמיכות הענינים משמע שמנהגם שלא להסב עד שיודעים מי מיסב עמם, ומתוך כך מנהגם שלא יבא לסעודה מי שלא הוזמן, הם שגרמו למעשה בר קמצא, שלא רצו להסב עמו עד שביישוהו.
אסון נוסף שקרה עקב נוהג זה בירושלים שהחכמים לבדם והעם לבדם, עולה ממשמעות מדרש זוטא קהלת (בובר) פרשה ז, ח:
"טוב אחרית דבר מראשיתו... ד"א יש לך אדם שלמד בנערותו ושכחו, ומתעסק בה בזקנותו, וכך היה רבי מאיר דורש בטבריא, והוה אלישע רביה עבר בשוקא והוה רכיב על סוסיא בשבתא, א"ל אלישע לרבי מאיר במאי עסיקינן, א"ל בהאי קרא, א"ל חבל על דאבדין ולא משתכחין, עקיבא רבך לא כך אמר, אלא טוב אחרית דבר כשהוא מראשיתו טוב. וכך היה מעשה אבויה, אביו היה מגדולי ירושלים, יום שגמלתו אמו, עשה סעודה, והיו שם גדולי ירושלים, ור' אליעזר ורבי יהושע, כיון דאכלין ושתין, (גרסת וילנא: שרון) אלו אמרין אלפא ביתא מן הכא, ואילין אמרין {מזמורין} מן הכא, א"ל רבי אליעזר לר' יהושע עד דאלו מתעסקין בדידהון, אף אנן נעסוק בדידן, התחילו מתעסקין בתורה ובנביאים ובכתובים, והיו הדברים עריבין כנתינתן מהר סיני, וירדה האש והיתה מלהטת סביבותן, עלה אבויה אביו אצלם, אמר להם למה באתם כאן לשרוף את ביתי באש, אמרו לו חס ושלום עוסקין היינו בתורה ובנביאים ובכתובים, והיו הדברים {שמחים} כנתינתן מסיני, ולא באש ניתנו, {לאו הכי כתיב וההר בוער באש} אמר להם ואבויה אבא אם כך היא כחה של תורה, הבן שמלתי היום אני מגדלו לתורה, ועל ידי שלא היתה כוונתו לשמים, לפיכך לא נתקיימה בו תורה".
והיה להם לנהוג כדעת המרא דאתרא דירושלים, במסכת אבות פרק א משנה ה: "יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך".
והוא חלק בזה על יוסי בן יועזר איש צרדה האומר יהי ביתך בית ועד לחכמים בלבד.
כדברי רש"י במסכת סוטה דף מז ע"א: "עד ימיהן {של יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יהודה איש ירושלים} לא היה מחלוקת בחכמי ישראל כולן היו אומרים דברים כנתינתן למשה מסיני והן הראשונים שנחלקו בסמיכת קרבנות ביו"ט כדאמרינן בחגיגה (דף טז) והוא היה מחלוקת ראשון שהיה בישראל בדברי תורה".
דוקא בירושלים, מלשון שלום, ומלשון שלם, שהיא בירת כל ישראל, "שאפילו ירושלים עצמה עתידה להתחלק לי"ב שבטים" (יד רמ"ה ב"ב קכב ע"א), כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו, היה להם שלא להתבדל אלא לקרב אפילו את העניים. ואין עני אלא בדעה (נדרים דף מא ע"א; ודומה לזה בכתובות דף סח ע"א).
כיוצא בדבר אמרו במסכת בבא בתרא דף צג ע"ב: "עוד מנהג גדול היה בירושלים, מפה פרוסה על גבי הפתח כל זמן שמפה פרוסה - אורחין נכנסין, נסתלקה המפה - אין האורחין נכנסין".
גדול היה המנהג בכך שכל זמן שמפה פרוסה - אורחין נכנסין, אי נמי גדול היה עבור בעלי הבית שנסתלקה המפה - אין האורחין נכנסין. אולם יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך – פתוח לרווחה בלא הגבלת זמנים. וכמידתו של אברהם אבינו שאפילו בעת חוליו מחזר היה אחר האורחים.
